לפעמים אני מרגישה קורבן כאישה. אני יודעת שזה לא סקסי לאמר את זה בקול רם. הדיבור החדש כולל מילים כמו העצמה ועוצמה. וגם אני כותבת כך ברוב הזמן בבלוג שלי. אבל הבוקר ככה ממש אני מרגישה.

נתחיל בעבודה שלי. אני עובדת בארגון עסקי וקטן. התחום מאוד גברי אך התפקיד שלי מאופיין באכלוס נשי כמעט בלבד.

אני עם עצמי נמצאת בתחרות עם אחד העובדים בארגון. זה קרה מאז שהיו"ר שיתף אותי שאני או הוא מועמדים להחליף את המנכ"ל ברבות הימים. ואני שמה לב כמה ההתנהגות ביננו שונה. כשנשב בישיבה משותפת הוא יקרא למזכירה להכין קפה בעוד שאני אשאל אם מישהו רוצה לשתות ואכין בעצמי. רק מלכתוב את זה אני מרגישה טמבלית.

אני לא יודעת איך גבר חושב כי מעולם לא הייתי גבר. אני לא יודעת איך כלל הנשים בעולם חושבות. אני יודעת הרבה על עצמי.

וקצת נמאס לי.

אני עובדת קשה כמו כל גבר אחר כולל כל השעות הנוספות הנלוות. וחוץ מזה אני גם מתקתקת בית. לא מצליחה אף פעם להבין מדוע פגישות נקבעות לשעות אחה"צ או הערב כאשר יש את כל היום לנהל אותן. אני מנהלת שתי קריירות במקביל. העבודה עליה אני משתכרת (שזה פוסט בפני עצמו מרוב שזה מקומם) והעבודה שאני עושה בבית. וזה מתיש את הנשמה. לגמרי.

אחרי סופ"ש בבית חולים המנכ"ל שלי כלל לא התעכב על העניין. החשיבה שלו כל כך שכלית. מבחינתו זה היה ברור שאני חוזרת לעבודה במלוא המרץ.

אני מקבלת שכר שהוא ממש בדיחה. אם הייתי הולכת להיות מזכירה או מורה, שזה או עבודה מורכבת פחות או פחות שעות, הייתי משתכרת אותו הדבר.

הציפייה ממני היא פי שלוש. אני עושה תפקיד של כמה אנשים. נחמדים אליי כשאני מביאה הצלחות. אך כשלון אחד מביא איתו החמצות פנים בלתי נסבלות. אני מרגישה שנמאס לי לרצות. ולרוץ אחרי היעדים. ולהחרות. נמאס לי להכניס כל כך הרבה כסף לארגון ולהשתכר על זה פרוטות. נמאס לי שלפעמים בא לי להיות בבית כשהבנות חוזרות מהגנים ולאכול יחד צהריים או שבא לי לבלות איתן את החופש הגדול ואני לא יכולה. נמאס לי שמצפים ממני כמו מסמנכ"ל ומשלמים לי כמו למנקה.

אני עייפה מהכול. עייפה ושחוקה ולא מתוגמלת.

והכי גרוע זה שלא מוצאת לתגמל את עצמי. ולא מוצאת מה שימלא אותי.

לא עוד בגד או טיפול פנים. לא קפה בבית קפה הקבוע. או סרט לבד. (כשאני כותבת את זה אני מבינה שאני דווקא מתגמלת את עצמי לא רע).

משהו אחר שימלא את המצברים.

משהו שיעורר אותי.

אני עייפה על באמת.

עייפה ומתבכיינת.

ומותר לי.