זה לא יכול לעבוד בלי שיתוף פעולה. שום דבר בחיים לא יעבוד בלי זה.

אני מבינה את זה מצויין עכשיו שהתגרשנו. מבינה כמה לשיתוף הפעולה ביננו יש משמעות גדולה.

אחרי סופ"ש בבית חולים ועוד אירוע קטן ניצת בי שוב כעס אדיר עליו. שוב חזרתי לדמיונות בהם הוא נדרס על ידי משאית זבל. שוב ההבנה שגם אם היינו נשואים היה מתנהג אותו הדבר בסיטואציות האלו. וכמה מזל שאפשר לחזור הבייתה ולא לראות אותו. להתאוורר ממנו. להתמלא חזרה באוויר.

ולמרות הכול אתמול הגיע אחה"צ לקחת את לולי לערב כייף. וכל כך שמחתי בשבילם. בתחילה היא אמרה שלא בא לה. אז עניתי שזו לא חובה זו זכות. היא רצתה שאצלצל לאמר שזה מבוטל אבל כמה דקות אח"כ חזרה בה. אמרתי לה שאני כל כך שמחה בשבילה שהוא אבא שלה. היא מזמן ביקשה ממנו יום כייף לבד והנה, הוא קשוב למה שהיא ביקשה ומגיע במיוחד בשבילה. ככה היא מרוויחה יום כייף עם אבא שלה וגוזי מרוויחה יום כייף עם אמא.

הגענו הבייתה, היא שיחררה את עצמה מהחגורה וברגע לא צפוי פתאום נתנה לי נשיקה כזו על הלחי. הרגשתי שזו מין נשיקה כזו של- אמא, תודה. וזה מילא אותי כל כך. כי באמת שמחתי בשבילה שהוא בא. שמחתי שבכל חמש שנותייה מעולם לא היה לה יום כייף עם אבא. זה לא יצא. ועכשיו הגירושים שיפרו לה בכל כך הרבה מובנים את מערכת היחסים איתו. בגלל שאין לו נוכחות יומיומית הוא משתדל הרבה יותר. קשוב הרבה יותר. פנוי וסבלני הרבה יותר.

וככה גוזי ואני העברנו אחה"צ בלשחק- אבן נייר ומספריים, טאקי, מחבואים. הכנו יחד ביצה בקן לארוחת ערב ולסיום מילאנו אמבטיית מים חמה עם שמנים ששתינו טבלנו בה והיה כל כך קרוב וכייפי.

אני שמחה שאני מאפשרת לעצמי לכעוס עליו בכל הכוח. לקלל אותו בלב לאחל לו דברים שהשתיקה יפה להם. כי ככה הכעס בועט והולך. וזה משאיר לי גם רגעים לראות את החיובי שבו. כי האמת שהתגרשתי ממנו בגלל שהוא לא היה בנזוג משהו (אם להיות עדינה). כי לא היה לי פרטנר. כי כבר לא אהבתי ולא היה בשביל מה. וכן, כשהיינו נשואים והיו ריבים גדולים הוא לא ידע לעשות את ההפרדה ביני לבין הבנות. כשכעס, וזה קרה לא מעט, היה נעלם. לא מתפקד. מעניש אותי דרך זה שלא עזר בחלק שלו עם הבנות. אם היינו ממשיכים לחיות ככה, איזה אבא הן היו חוות? שלא לדבר על איזה אמא.

ועכשיו. עם הפרדת הכוחות. יש אבא. כמעט במלוא מובן המילה. יש הרבה יותר ממה שהיה. וזה כבר רווח עצום.

ועם כל הכעס שלי עליו. כשהם חזרו מיום הכייף אתמול. ישבנו כולנו בסלון. הבנות נדבקו למקרר להספיק לאכול עוד כדור שוקולד לפני השינה והוא ואני יכולנו לדבר. יכולתי להגיד על מה היה הכעס ומה הייתי רוצה שיהיה להבא.

אני רואה את החלק שלו בשיתוף הפעולה ביננו. מבינה שגם לו יש חלק בתקשורת. אבל מבינה מאוד את השיעור שלי. שככה רציתי את מערכת היחסים איתו כשהחלטנו להתגרש. ולשם פעלתי גם בסערות הכי גדולות. והיום אני קוצרת את הפירות. הילדות שלי קוצרות את הפירות.

העניין הוא, שאני מהרהרת הרבה עם עצמי, שאת כל הדברים הגדולים האלו שהשגתי בפרידה אני יודעת ליישם אותם היום על עצמי. כשאני לבד. ואיך אדע לעשות זאת בזוגיות? הרי זו לא חוכמה לגלות מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי כשיש לך מספיק זמן פנוי כשאת מתגרשת. זו לא חוכמה לדעת לעמוד על שלך כשאת לבד. איך זה יהיה מול גבר? איך את כל הדברים שאני מגלה על עצמי היום אדע לשמר וליישם בזוגיות?
גם אני חוטאת לפעמים בחלום הסינדרלה. זה שמפנטז על הגבר המושלם, שיבין אותי ויראה אותי וידבר את השפה שלי.
אבל לא הפעם. הפעם אני לא סינדרלה ואין שום נסיך על הסוס הלבן. אף אחד לא צריך להציל אותי. אני לא מחכה למישהו שיבוא ויגלה אותי במציאות העגומה של חיי. אני לא נזקקת ומציאות חיי אינה עגומה כלל.

 אני דרדסית. מלאת שמחת חיים. מוקפת אור ואהבה.