אמור להיות טוב עכשיו. לכאורה החיים מתנהלים דיי כרגיל. היחסים עם האקס על אף שמידי פעם הם עולים על שרטון, הם רגועים. העבודה. מערכות היחסים עם האנשים הקרובים אליי. הבנות. הפסקת העישון. בעצם חוץ מרגעים קטנים, לא מתחוללת אף דרמה בחיי. אני לא בדאון מטורף ולא בהיי מטורף. אני בסדר. ממש בסדר. אז למה זה מרגיש לעזאזאל כל כך לא בסדר?? 
השגרה היא האוייב שלי. אני לא נהנית ממנה. אני בעיקר זזה באי נוחות. אני כמו מרי פופינס, יש שלב שבו אני מתחילה לזוז באי נוחות במקום שלי ומבינה  שהגיע הזמן לפתוח מטרייה ולהתעופף למקום חדש. 
באמת שאני לא מתגעגעת לדרמות. לחוסר רצון לצאת מהמיטה. לחוסר יכולת לראות קצה של קצהו של תקווה. של פחדים משתקים. של כאב ששולט. גם לא מתגעגעת לרגעים שאני מרגישה על גג העולם. שהכול אפשרי והכול אני יכולה. בעצם, אם אני לא מתגעגעת לאף קצווה אזי אני שואפת לאמצע. אותו האמצע שאני נמצאת בו עכשיו. אבל כלום לא ממלא אותי. לא מרגש אותי. לא גורם לי להרגיש.

אני בעיקר עייפה. מותשת. מתנהלת כי צריכה להתנהל. אין בי חדווה ושמחה. יש בי מותשות. ואני מבינה מאיפה זה מגיע. אבל אני גם מרגישה שאני זזה באי נוחות ובא לי לפתוח מטרייה.
והכי מבאס הוא שאני לא יודעת לאן לעוף. ובמקום הזה כלום לא מספק אותי וכלום לא ממלא אותי. כי אני עצמי לא יודעת להגדיר את המצב בו ארגיש מלאה ומסופקת וכשזה לא מוגדר לא ניתן לדעת אם  הגעתי ליעד.

ג'י פי אס לא מנוצל. מלא מידע על מקומות אבל לא לוקח לשום מקום.

לא אוהבת להיות במקום הזה וגם לא מסוגלת להוציא את עצמי ממנו.