כי אני לא מכירה משהו אחר. גבר אחר. לחיות לצידו ולהיות לידו.

אני מכירה אגו ופחד מלפגוע. חשש מתגובה ולכן חשש מהתנהלות. 

מכירה אורח שחיי בבית. מכירה גבר שרוצה את כל מה שאין לי להציע לו. חופש וסקס חופשי עם כל הבאה לידיו, סמים, סרטים עד אמצע הלילה, רק אל תספרי לי ששוב הילדה חולה או שאת עייפה מידי כדי לעשות איתי סקס.

אני מכירה אהבה גדולה של שני ילדים. שאהבו עד שנשרפה להם הנשמה.אני מכירה גבר שכל היבלות שלו חשופות וכל הליכה לא מחושבת לידו דורכת ומכאיבה לו. אני מזהה בעצמי פחד. כמו של חיה חשופה שתמיד מוכנה להטרף. אז כשהיא מריחה סכנה, מקילומטרים,  היא כבר בורחת, שומרת על נפשה. אין סיכוי להיות חשופה. כי חשופה שווה מוות.

אז אני לכאורה עזבתי אבל כל זה אולי ולא עזב אותי?

אולי אני ממשיכה לברוח מאינטימיות. מהלכניס גברים לחייים שלי. לאחרונה אני גם בורחת מלהכניס אנשים בכלל. משתבללת בתוך עצמי. תעזבו אותי ודי. 

עייפה אפילו מבנותיי. המעיין המכיל הולך ומתייבש לו ולא בגלל ימות הקיץ החמים. זו אני שמייבשת אותו במו ידי. לא מחייה, לא מכניסה בו חיים. לא משקה. בורחת מעצמי. בורחת מלהרגיש עם עצמי טוב.

אני בכלל בורחת? אולי אני שופטת את עצמי לחומרה? רגע אחד שאני מרפה ואני כבר קוראת לעצמי מפסידנית. נרדמת בשמירה. אני זוכרת זוגיות של תסכולים,חוסר תקשורת, חוסר הבנה, חששות, מקום שבו אני לא מובנת ולא מצליחה להבין. מקום שאין בו הומור יש בו שפיטה מכל הכיוונים. וזה המודל שאני מכירה. מודל של שני ילדים שאהבו עד שנשרפה להם הנשמה.

אז לפעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה. בשביל מה לאהוב, להכיר,להכניס מישהו לחיים שלך. ולא בגלל שאני מפחדת להפגע. אני לא מפחדת על הלב שלי הוא חזק. באחריות. אני פשוט יודעת שלאהבה יש תאריך תפוגה וכל זה פתאום נראה לי בזבוז מיותר.

אני רואה סביבי.אחרי כמה שנים גם לאהבה הגדולה ביותר יש תאריך תפוגה. או שנשארים מתוסכלים, לא מסופקים,נבגדים או בוגדים. זה כאילו אני לא מאמינה יותר באהבה. וזה בעיניי הכי עצוב. אנ י מפחדת שוויתרתי על זה.

אני שבדמיוני חוגגת אינטימיות ומשפחה, זוגיות והתפתחות בזוגיות. אני אולי וויתרתי על זה? וויתרתי על לקחת שם סיכונים? מפחדת להפסיד? מפחד להתמודד עם הלא נודע? מפחד ללמוד משהו חדש על אהבה? על עצמי?

כן. אני מ פ ח ד ת!! 

מפחד מעצמי. מהאהבה. מזוגיות. מלהתחייב שאני אוהבת. מלהתחייב שמי שיכיר אותי היום ירצה שזו תהיה אותה אחת גם בעוד שלושים שנים. מפחדת מלחשוף את  מי שנמצא מולי. מפחדת להתחרט. מפחדת לחלום ולהפוך את החלום שלי למציאות. או שאולי אני בכלל פוחדת מלהבין שהחלום הוא באמת חלום ואין כמותו במציאות.

ובמקום הזה אני מרגישה משותקת. לא פועלת. רדומה. ובעיקר נמנעת.

והמנעות זה נורא.

זה הסוף מבחינתי.