לפנות בוקר אלו החלומות הכי ברורים שאני הכי זוכרת.

חלמתי שאנחנו חוזרים. חלמתי שהוא החליט שהוא חוזר הבייתה אחרי טיפול זוגי ושהכול יהיה בסדר. בחלום לא הייתה שום הבעת דיעה משל עצמי. הייתה כאילו מין עובדה כזו שחזרנו להיות יחד ושאני מסמסת לחברתי ליפוש את ההחלטה החדשה ושהיא שמחה. השמחה שלה הייתה נראית לי מזוייפת. כי הראש שלי יודע בדיוק מה היא חושבת עליו ועל חזרה אליו. וליפוש היא נדוניה שלו מילדות. נדויה שנשארה איתי.

ואז בסוף החלום, אחרי שלכל אורכו הרגשתי אי נוחות גדולה מאוד פתאום התחלתי להביע עמדה. פתאום אמרתי בקול- רגע. אני לא בטוחה שאני בכלל רוצה ביחד. לא בטוחה שבכלל מתאים לי לחזור אליו. לא רוצה אותו. לא רוצה זוגיות בכלל. לא רוצה אותו חזרה בחיים של בפרט. הרי טוב לי עכשיו. איך פעם היו לי חלומות שהוא בוגד בי וזה הרגיש לי סוף העולם. אז הקרקע הייתה נשמטת מתחת לרגליי. אלו היו בקרים של אסונות אחרי התעוררות מחלום כזה.

והפעם חלמתי והרגשתי אי נוחות. והודעתי לו בחלום שאני לא בטוחה שמתאים לי. שאני לא חושבת שאני רוצה לחזור. שטוב לי לבד.

ואז השעון צלצל. התארגנתי. הערתי את הקטנות.

ומי בא בהפתעה הבוקר לאסוף אותן?