חור קטן שנפער לו במעמקי הבטן,

זה היה יום שישי בבוקר. אחרי ששמתי את שתיהן בגן. ידעתי מה הלוז שלי לאותו היום אבל רציתי להעביר את הלוז הזה עם מישהו.

מישהו לא מישהי.

בנזוג לא חברה.

הכי פשוט.

התחלתי להרגיש בגוף את החשק הזה לבנזוג. לאינטימיות. למישהו שאני אוכל להניח עליו ראש תרתי משמע. מישהו לדבר איתו. להתייעץ.

מישהו שאפשר לחבק. לצחוק על רגעים קטנים.

מישהו לאהב.

אני מאוד רוצה להרגיש שוב את הפרפרים בבטן. את ההתרגשות. את הלב מתרחב, סוגר את החור שנפער, מתמלא, מתרגש.

אני מאוד רוצה להתאהב שוב. בכל בכוח. בלי לפחד שזה יעוור את עיניי. בלי לפחד שזה יעפיל על הדרך. 

בלי לפחד.

הכי פשוט.

אני רוצה להרגיש. אני רוצה שותפות. אני רוצה את האינטימיות.

החור שנפער הייתה בו מן העצבות ומן השמחה. 

נעצבתי על כך שאני רוצה משהו שכרגע איננו בחיי.

ושמחתי על כך שחזרתי להרגיש.לחשוק. לרצות. 

שמחתי שהמילה זוגיות או אהבה לא עוררו בי פחד או דחייה. אלא האדירו את הכמיהה.

ושמחתי משום שאני יודעת שכשאני רוצה משהו מאוד ונותנת לעצמי לרצות אותו מכל הלב ומכל הגוף,

זה בד"כ מגיע אליי.