השנה הזו מגיעה לעצמי סליחה.

על שלא השקעתי בגוף שלי הרבה יותר. שלא התייחסתי אליו בכבוד.

על שהחמרתי עם עצמי. שפטתי את עצמי לחומרה כל כך הרבה פעמים. הייתי קשה עם עצמי.

על שלא חיבקתי את עצמי מספיק. שלא סלחתי לעצמי. שלא וויתרתי לעצמי ברגעים שהיה לי קשה.

על שהתעקשתי בכל כך הרבה פעמים להחזיק בתפקיד ה- וונדר וומן. על כל פעמים שהיא ניסתה להגיש מכתב התפטרות וסירבתי לקבל.

על שלא הקלתי על עצמי לפעמים. שלא שיחררתי קצת יותר.

שלא אמרתי לעצמי שזה גם בסדר לטעות, להפסיד, לא להצליח.

על כל הפעמים שהלחצתי את עצמי.

על כל הפעמים שבמקום לברך על כל מה שיש לי (ויש לי באמת לא מעט) התעצבתי על מה שחסר לי ואיננו.

שהשקעתי זמן יקר ורב מידי על ניתוח העבר במקום הסתכלות על העתיד.

שלא איפשרתי לכל כך הרבה חלומות להתגשם.

על זה שהיה לי קל כל כך לתת את כל מה שיש לי באמהות ופחות לדרדסי. כי קל לי להיות באמהות ולהיות דרדסי זה מצריך משאבים, התמודדות.

על זה שהיו הזדמנויות לא מעטות שלא הקשבתי לעצמי.

שעשיתי דברים גם כשלא היה לי נוח. כשלא רציתי.

לשנה טובה יותר, רכה יותר, זוגית יותר, מקבלת יותר, מפחדת פחות.

לעצמי.