מה אכפת לך בעצם? 

פיתחת תיאורייה כזו שאומרת שחשוב לשמור על רעב כדי לאכול ארוחה אמיתית.

ככה אין נשנושים, אין לחטוף, אין קצת מכל דבר.

ואת מאמינה שהרעב הזה יכריע בסוף לקבלת הארוחה שאת מחכה לה כ"כ.

שעצם זה שלא התפשרת על ארוחת טעימות, תזכי לארוחה מלאה. הרעב הזה, כך את מאמינה, שומר עלייך.

כי כששבעים מי יאכל ארוחה מלאה?

ובנתיים יש חלל, שמידי פעם מבקש להתמלא.

יש געגוע. געגוע לכמה דברים ביקומים נפרדים.

לפעמים את מתגעגעת אליהן כשהן הולכות.

חסר לך הצחוק שלהן, המריבות, החיבוק.

חסרה השגרה המשפחתית. זו שאחרים מתלוננים עליה. יום אחר יום של המשפחה הקטנה שלך, שהקמת.

לא יום איתן, יום לבד. שבת איתן, שבת לבד.

שקועה ברחמים עצמיים. על מה שאיננו, על מה שלא ישוב.

לפעמים מאבדת עניין בכל ההוללות הזו מסתכלת מהצד ונראית לעצמך פתטית.

נסעתי היום באוטו ובאה מחשבה שלא ביקרה אצלי הרבה הרבה זמן.

מחשבה שמתחילה ב- למה.

למה זה לא עבד. למה התחתנו. למה התגרשנו.

ואז בא הכאב הזה שרובץ באזור החזה.

ונוזלת דמעה.

על מה שהיה. על מה שלא יהיה.

על געגוע.

כאב