אני ממש כועסת. ונתתי לכעס להתחבא טוב טוב במעמקי הבטן שלי. אבל אי אפשר לרמות אותו להרבה זמן.

עכשיו אני מבינה כ"כ הרבה דברים. יש להם שם ויש להם פנים. כעס קוראים לזה. הרבה כעס.

ואני כועסת עליך הרבה.

אתה לא מכבד אותי. אתה לא מתנהג כלפיי בכבוד. אבל אתה כל הזמן כותב ודואג להזכיר לי כמה אתה מעריך ומכבד אותי כי אני האמא של הילדות שלך.

ואני מנסה להחזיק באיזה סוג של פאסון. של מגניבות. כדי לא להיות ממורמרת ולא כועסת. והחלקתי והבלגתי וסלחתי ועברתי הלאה. כי פחדתי לכעוס. כי חשבתי שזה יהיה לא מגניב. שזה לא יהיה תואם לתמונה הזו שרציתי כ"כ לצייר בעבורנו. גרושים שהם גם חברים.

אבל אני לא יכולה יותר לתת לעצמי לא להרגיש את הכעס. אני לא יכולה לספר את הסיפור שלא קורה במציאות.

כי ככל שעוברים הימים דברים נוספים קורים. והם נראים לרגעים גרועים יותר מאלו שקרו.

אני כועסת עליך שגרת בבית יחד איתי כשהחלטנו להפרד. וישנת בסלון ואני בחדר.  והיית מגיע כמו אורח. וערב אחד הגעת לקלח את הילדות. והתגלחת והתקלחת ופלירטטת בטלפון עם בחורה . כשאני שומעת. שרק לפני כמה ימים החלטנו לפרק קשר של 11 שנים. והודעת שלא אנעל את הדירה כי אתה לא יודע אם אתה חוזר לישון בבית או לא.

ושלושה חודשים אח"כ יצאת עם מישהי. ונסעת איתה לאילת. והפצע עוד לא הגליד ואתה כבר העלת תמונות שלך לפייסבוק של שניכם יחד. וחודש שאח"כ הכרת אותה לילדות שלנו כחברה החדשה של אבא.

ועכשיו אתה בקשר עם חברה טובה שהייתה לי פעם ואתה יודע שהתרחקנו. אתה יודע שהתרחקנו כי לקחתי אותה להיות לי מחליפה שלי בזמן חופשת הלידה השנייה שלי ובזמן הזה היא ניסתה לעשות מחטף ולהשאר בתפקיד שלי. ונסעת איתה לסיני והשבת הזו בילית איתה בים יחד עם הבנות ודאגת לשלוח לי מהבילוי תמונות למייל "שאראה את הילדות נהנות".  ואת המקלחת של שבת עשית אצלה בבית. והעלת תמונות לפייסבוק שהם פתאום בסטטוס ציבורי..

כשאני כותבת לך מיילים לגבי הילדות והתלבטויות אתה מתעלם ולא מגיב. אבל לשלוח לי תמונות מהסופ"ש זה כן אתה שולח. ועוד דואג לסמס לי אם ראיתי את התמונות. וכששנה שעברה רציתי לנסוע לסיני ואמרת לי שאני אמא לא אחראית ומה בכלל עובר לי בראש? אבל נסעת לסיני ואפילו לא אמרת לי שאתצה בסיני רק אמרת שאתה בחופשה כמה ימים.
בגישור דרשת שיהיה כתוב בחוזה שאני לא אעשן ליד הילדות כי אני מסכנת את בריאותן ואתמול החזרת לי תיק עם הבגדים שלהן מסריחים מריח סגריות.

כשעברתי תאונה לפני שבוע שלחת לי אסמס שאתה דואג לי כי אני האמא של הילדות שלך. ובכל הזדמנות שיש לך תציין שאתה רוצה בחברות איתי, שאני חשובה לך, שיש לנו ילדות משותפות.

אבל במציאות אין לך שום כבוד כלפיי. ואני כל כך כועסת על זה. שבא לי פשוט להעיף לך כזאת סטירה.

גבר שמכבד את המא של הילדות שלו ואת העובדה שחלקנו 11 שנים של חיים משותפים!! לא היה עושה את כל זה. היה מכבד את תקופת הצינון הראוייה,לתת לכל אחד ללקק את הפצעים ולא לעשות את הכול פומבי כ"כ, מוחצן כ"כ.

וכן, אני יודעת שזה לא רק כלפיי. זה באמת מי שאתה. כשלולי התאשפזה בבית חולים משלשלת דם ומפרקסת העלת תמונה שלה לפייסבוק עם אינפוזייה. וכשירדתי למטה לעשן קיבלתי טלפון מבוהל מחברה רחוקה ש- מה קרה ללולי? ולא הבנתי איך היא יודעת עד שהיא הסבירה. והתקשרתי מלמטה רותחת מזעם שתסיר מיידית את התמונה של הילדה. כי מה לעזאזל חשבת?? שיעשו לך לייק עם ילדה מפרקסת? שתקבל קצת רחמים ותשומת לב על חשבונה?

אני מתעבת אותך. שונאת אותך. לא רוצה לראות אותך ולא לשמוע. לא רוצה בקרבתך בשום צורה. אני בזה לך וכועסת עליך.

ורוצה כ"כ להגיד לך את זה ולא יכולה. כי אין שום טעם.

אתה לא בנאדם רע. אבל חתיכת בנאדם דפוק.

ונמאס לי להיות הבסדר. כדי לא לפוצץ. כדי לשמור על איזו תדמית.

זה בסדר לכעוס. זה בסדר להרגיש כלפיך את כל השנאה. זה בסדר להפגע. זה בסדר לדבר במונחים של כבוד.