שוב אותו כאב, ישן חדש.

שמגיע מאותם המקומות ומכאיב כמו בפעם הראשונה.

על מה היה, מה יכול היה להיות. על מה שעכשיו ועל מה שאיננו. על מה שקורה ועל מה שיהיה.

והכול גואה, גועש, בוער.

והגוף חלש. מגיב לא טוב.

והגוף מתגעגע.

כל שני ורביעי וכל שבת שנייה.

הוא מתמלא געגועים לריח המתוק, לצחוק המתגלגל.

לסירים עם האוכל שכל אחת אוהבת ומבקשת בנפרד.

דג של שבת. מרק עוף עם קניידלך. עוף בדבש. עוגה לשבת.

ואני כאן אבל לא נוכחות.

כשהן כאן, אני עובדת ומתאמצת עד כדי אפיסת כוחות.

וגוזי. גוזי הקטנה קטנטונת.

עם הידיים הקטנטנות שלה שמחבקות רק חצי גוף שלי.

אני רואה שקשה לה לאחרונה. אז אחה"צ היא הניחה את ראשה הקטנטן עליי ולטיפתי את התלתלים הצהובים-לבנים שלה..

"את חושבת שאצל כולם אבא ואבא גרים בבתים נפרדים" שאלתי.

"לא. יש ילדים שאבא ואמא שלהם גרים יחד".

"ומה את חושבת על זה"? העזתי

"הייתי רוצה שאבא יחזור לגור כאן. זה לא כייף כל יום ללכת לבית אחר".

אני יודעת. ליטפתי.. אני יודעת שזה קשה לפעמים, ולא נוח לפעמים. אני באמת שיודעת.

ואת יודעת- שאמא תמיד כאן בשבילך.

"ואבא", לא שכחה להוסיף.

בטח. גם אבא.

והמדרון חלק ותלול.. זה מפתה. רגל אחת וצעד לא נכון, והופפ את מחליקה למטה.

זה רק הלב שכואב לך.

אל תדאגי.

זה רק הלב.