אני לא באמת רוצה שכדור השלג הזה יתלגלל ויצבור עוד ועוד נפח

אני לא רוצה שהקולות בראש שלי יכריעו את ההגיון הבריא שלי

אני לא רוצה להקבר בערימת העצב,השיפוטיות והביקורת.

אני לא רוצה לא להיות. לא רוצה לכרוע תחת העייפות, השגרה והשממון הרגשי הזה.

אני לא רוצה לתת לפחדים שלי לצאת מהבקבוק. מהפחד שלא אצליח להחזיר אותם חזרה לשם.

להחזיר ולשלוח את הבקבוק הזה לים. שמישהו אחר יתפוס אותו.

אני לא רוצה לחיות את הלמה לא. ואת הלמה אין. ואת האיך זה קרה. ואת הלמה דווקא לי.

אני לא רוצה לחשוב כל הזמן את המה יהיה ואיך זה יקרה ובעיקר לא רוצה לתהות את המתי.

אני לא רוצה להסתכל במראה ולראות את העיניים הכחולות שלי עצובות.

לא רוצה לחשוב מה להגיד ואיך ובעיקר למי.

אני שנה וחצי עובדת קשה קשה קשה.

התידדתי לא רע עם הפחדים שלי. הסתכלתי עליהם עמוק בעיניים וניצחתי. ניצחתי אותם אחד אחד.

אבל לפעמים הם גדולים ממני. גדולים עליי. גדולים בשבילי.

לפעמים אני רוצה פשוט. חיים פשוטים. חיים נטולי מורכבות, נטולי שאלות, נטולי מהות ולמאות.

לפעמים אני רוצה את הפינה שלי. את הגבר שלי בסוף היום. את השגרה המשפחתית הכי משמימה ביקום.

לפעמים אני רוצה לחתום וויתור. להגיש מכתב פיטורים. להגיש את עצמי לועידת חריגים. שיוותרו לי. שיעבירו אותי לשלב הבא.