כשהייתי ילדה הייתי צועקת חזק כדי שיראו אותי. 

לפעמים גם צועקת מטאפורית.

וככל שצעקתי יותר- כך לא ראו אותי. התעלמו ממני. 

כשהייתי ילדה, ברחתי לכמה שעות מהבית רק כדי שכשאני אחזור ישאלו אותי בדאגה איפה הייתי. אבל זה לא קרה.

כשהייתי ילדה, הייתי נמלאת כעס, נכנסת לשירותים וצורחת, בקול צורחת, עד שהיה מתפרק כל הזעם.

אבל זו הייתה הבדיחה של המשפחה.

כשהייתי ילדה- הרגשתי שלא רואים אותי. א-ו-ת-י. גם בחוויה. אבל לפעמים גם במציאות.

שקופה.  

כשהפכתי לאישה, פגשתי גבר. 

כשפעלתי בצורה שפגעה בגבר או הכעיסה אותו. הגבר היה מתעלם ממני.

הייתי אוויר בבית שלי. אישה שרואה ולא רואים אותה.

לפעמים חודש שלם הוא לא היה מדבר איתי. 

חיים באותו הבית ולא מחליפים מילה.

כשהפכתי לאישה, פגשתי גבר. שהדרך שלו ברגעי כעס ועלבון, הפכו שלא בידיעה או כוונה, לנשק הכי חד,פוגע ודוקר.

הילד שיצא ממנו בשעת הכעס, הילד ששותק, שעושה ברוגז, שמתעלם.

פגש את הילדה שבי בשעה שכועסים עליה ומתעלמים ממנה. הילדה שלא מסוגלת להכיל התעלמות, הילדה שרק רוצה חיבוק. 

וביחד זה יצר קטסטרופה אחת גדולה.

מחר אני חוגגת יום הולדת 36.

עומדת להתחיל שנה - אחת הטובות בחיי.

אני ממש מרגישה את זה.

כל הזרעים שזרעתי, כל עבודת החריש שעמלתי קשה כ"כ, כל היסודות שבניתי.

זו הולכת להיות שנת קצירת הפירות.

כל מה שרציתי, ייחלתי ואפילו יותר.

שנה בסימן אהבה, התחדשות וזוגיות. כזו שעד שנתי ה- 35לא האמנתי שאפשר.

ואני ראויה לכל מה שיגיע.

אני אישה שמשחררת את הילדה שהייתי. היא כבר לא חלק ממי שאני היום. היא חלק מהאישה שהייתי פעם.