ביקשתי שיחה ,קפה וסגריה יחד איתו. אחרי חודשיים בהם הוא מתעלם באופן מופגן מכל טלפון, אסמס ומיילים- אחרי שתי שניות הוא שלח הודעה חזרה- איפה?
אפילו אותי הפתיעה מהירות התגובה שלו. אינסוף עצות איחתופל קיבלתי, מהקרובים לי ביותר. "אל תתני לו לראות את הילדות". "רק עם גורם נוסף".

ואני חשבתי רק מה יהיה הכי הנכון לכולנו. האם אדם שנמצא בדיכאון יגיב טוב אם אשים אותו עם הגב לקיר? איזה טוב כבר יכול לצאת מזה?
בפעם הראשונה, אחרי הכרות של 13 שנים עם האיש, בפעם הראשונה הרגשתי כלפיו חמלה. הבנתי שהוא במצוקה נפשית גדולה מאוד. בפעם הראשונה הרגשתי חמלה ולא רחמים, לא מצב שאני צריכה לעזור לו להציל את עצמו מעצמו. יש לו בעיה גדולה מאוד בחיים ואני מבינה שקשה לו מאוד כרגע- וזהו. 
זה לא קשור רק לילדות. לא רציתי להטיף. לא להגיד שייקח את עצמו בידיים. הבנתי שאם אחרי חודשיים שהוא לא מדבר איתי- הוא שולח לי אסמס מצוקה בשישי בלילה ,כנראה הוא במצב גרוע מאוד.
קבענו בתל אביב. בקפה שפעם היינו יושבים בו לא מעט. הוא היה קפוץ, מתוח, קפוא. ברר את מילותיו בפינצטה. הביא הרבה תסכול וכעס כלפיי לפגישה.
יכולתי להקשיב לו, לכל מילה שאמר, מבלי להרגיש שאני רוצה להתגונן ומבלי שזה עורר בי אפילו טיפת כעס. והבנתי שחווית החיים שלו היא שאין לו אף אחד בעולם הזה. ושהוא תמיד לבד. ושהוא עושה הכול בשבילי ואני לא עושה עבורו כלום. והבנתי שזה לא קשור למציאות- כי הוא ואני יודעים שבמבחן המציאות היו לא מעט פעמים שתמכתי והתגמשתי ועזרתי. אבל חווית החיים היא לא מציאות. היא חוויה פנימית, סובייקטיבית.

ואני מרגישה שאני נושמת אוויר צלול. אני מרגישה חופשייה ומשוחררת. אני מרגישה שאני לא קשורה בחבל לאף אחד. ואף אחד לא יכול לקחת אותי יחד איתו למקומות הנמוכים שהוא נמצא בהם. לא הגרוש ולא אמא שלי ולא אחותי הגדולה. כשאני בודקת עם עצמי עמוק פנימה- אני שלמה ושמחה על הדרכים שבחרתי ועל ההחלטות שלקחתי ואני אומרת לעצמי- וואללה דרדסי, את ממש ממש בסדר!! אני לא לוקחת על עצמי דברים מיותרים. אני לא נכנסת למגרש אמוציונאלי שאין לי שום שליטה עליו. הבדיקה היחידה היא מול עצמי. ושם הכול בסדר. וזהו. זה המון בשבילי! היכולת להגיד לעצמי כל הכבוד, הכול ממש בסדר, והמקום שבו דברים חיצוניים לא מערערים אותי- כל זה חדש ומרגש.

ואני יודעת שמה שקרה עוד עלול לקרות. עם כל אחד מהדמויות המדוברות. כי זה כבר קרה יותר מפעם אחת בעבר. ופעם הייתי נעלבת ובוכה ומרגישה שזה לא מגיע לי. והתגובות שלי היו גורמות לזה שבמקום שהכול ייגמר ברגע זה נמשך ימים שבהם בא לי להתכסות ולא לצאת מהבית. אך לא כך הפעם. אין ספק שהייתי שמחה לפרטנרים אחרים בחיים שלי. אין ספק שחסרה לי לפעמים אמא. ולגבי הגרוש- אין ספק שזה מחזק אותי כמה נכון היה לצאת ממערכת היחסים איתו. איפה אני היום ואיפה הייתי אם הייתי נשארת בתוך הגהנום הרגשי הזה.
רק שזה מי שהם. ככה הם בנויים. זו דרכם. ולי אין שום יכולת לשנות את תפיסתם ואני מבינה יותר ויותר שזה גם לא תפקידי.
לגלות על עצמי את המקומות האלו היום אחרי כ"כ הרבה שנים שחשבתי שהם כנראה לא קיימים בי- החמלה, הרכות, הסבלנות. זו המתנה הכי גדולה שכל אחד מהם יכול היה לתת לי. שאני יכולתי לתת לעצמי.