אני לא מבינה. 

לא מבינה איך זה שכ"כ הרבה אנשים סביבי, לא מאושרים, לא מסופקים, לא שמחים בחלקם.

איך עוד זוג שנראה כ"כ מבטיח- מפרק את החבילה

איך מטפלת באנשים- חווה התקפי חרדה עצומים

איך בחורה שהעיסוק שלה הוא מודעות- סוחבת איתה תיק של בעיות בלתי פתורות מהעבר

איך גבר מחונן שחווה הצלחות בחייו- נופל לדכאונות תהומיים.

אני רואה את זה ונחשפת להמון סיפורי חיים במסגרת העבודה שלי.

ומבינה שיש לי אחריות עצומה ותפקיד משמעותי בציוד שאני נותנת לילדות - בצידה לדרך של החיים.

אני מבינה כמה זה חשוב שיהיו קשובות לעצמן, קשובות לרצונות שלהן. כמה זה חשוב שיעצרו מידי פעם- וישאלו את עצמן מה הכי טוב להן, מה ה-ן רוצות.

אומרת להן שוב ושוב, שיעשו את הכי טוב שהן יכולות, וזה יהיה בסדר גמור. כי זה הכי טוב שלהן, וזה מה שחשוב.

מבינה כמה זה חשוב לתת להן משפחה שאוהבת ועוטפת ומחבקת. שילמדו מה זה סביבה תומכת. כמה זה חשוב לראות את הזולת, לכבד את האחר, לתרום.

כמה זה חשוב לדעת לדבר רגשות, להגיד באמת. נעלבתי, אני כועסת, אני שמחה. לברך על מה שיש לנו בחיים- במקום לראות רק מה שחסר.

להגיד בכל ערב את הדברים הדברים הטובים שקרו לנו היום. ללמוד לשחרר לפעמים, לזרום לפעמים.

לחבק, לאהוב. להתייחס לדברים בהומור ובצחוק. ולהשתדל לראות את הטוב בכל דבר. גם אם נראה לנו שהכול רע וסופי וגרוע באמת- לזכור שהכול בר חלוף. זה בטח לא מבטל את ההרגשה המזופתת שיש עכשיו- אך זה מפחית את העוצמות.