איך יכול להיות שמשהו שנפרדת ממנו- תופס מקום אלים כ"כ בחיים שלך.

מאז שהפסקת להיות בולם הזעזועים שלו- החיים שלו מתפרקים חתיכה אחר חתיכה. כל מה שהיה נראה נוצץ מהצד- קורס ומותיר אבק דק אחריו. 

הדכאון, הכדורים, הרגעים בהם לא מצליח לתפקד. העלמויות. צו חיפוש ואז מעצר וזה כמה שעות אחרי שהקטנות היו אצלו בדירה. ועכשיו פיטורים. "כל מה שנשאר זה לקפוץ מהגג ולסיים עם החרא הזה" הוא כותב. ואת יודעת שאת האדם היחיד שיש לו בעולם שהוא מסוגל לכתוב לו את זה. 

כותבת לו שוב כמה את מצטערת בשבילו. שוב הילדות לא ישארו לישון אצלו היום. שוב תמציאי סיפור על אבא. שוב תחזיקי את הכול שלא יקרוס. כי אם מתפרקת- הבנות יפגשו את החיים באכזריות פינת מציאות. ואת הרי רוצה לחסוך את זה מהן.

אז איך זה יכול להיות שאחרי שהתגרשת. אחרי שהחלטת לפתוח פרק חדש בחיים שלך- אנרגיית החיים שלך מופנית כדי להחזיק את מה שנשאר כדי שלא יתנפץ לחתיכות קטנות יותר. זה עשרות של כדורים שעפים באוויר ואת מנסה לתפוס את כולם שלא ייפול אף אחד.

ואין לי יותר אוויר. אין לי יותר לא יכולת ולא רצון. כי קפצתי למים והוא קשור לי לרגל כמו משקולת שמאיימת להטביע. ובמקום לשחות למקום מבטחים אני רק מנסה לצוף ולא לטבוע. ואני לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה לטבוע. ולא רוצה לחיות בהשרדות. אני נועדתי לשחות. נולדתי לבחור. נולדתי לשמוח, לצמוח, להצליח, להתקדם. מרגישה שוב ושוב שזה לא סיפור החיים שלי- שזה שזה של מישהי אחרת. מישהי שאם הייתי שומעת את הסיפור שלה מהצד- הייתי מרחמת עליה.

והכי אבסורד? שבפנים בפנים שלי אני יודעת שהכול יסתדר עבורי- שהכול יהיה בדיוק כמו שאני רוצה עבור עצמי. וכשחוזרת לכאן ולעכשיו- צריכה מכשיר הנשמה.