אני לא יודעת איך לגשת אליך

בתוך כל הסיפור שמאיר אותך באור גדול כ"כ אני מצליחה לראות גם את הגבר שנמצא שם.

והגבר הזה מדבר אליי.

ואני לא יודעת מה אני רוצה להגיד.

אני רק יודעת מה אני רוצה לקבל. עוד חיבוק אחד. עוד רגע אחד לצידך. עוד שיחה. עוד מהאינטימיות הזו שלא התממשה.

ואיך אני אדע שלא הכול בראש שלי? איך אני אדע שאני לא עושה צעד אמיץ אבל טיפשי. כי אולי הכול בכלל בראש שלי..

אני יודעת איך אני רוצה למלא את הסל הזה של החיים שלי. מה אני רוצה בתוכו. מה הוא כולל. ואני יכולה כרגע, נכון לעכשיו ממש, לראות אותך בהכול כלול בסל הזה.

וזה לא הפחד להפגע ממך. אולי קצת הפחד מדחייה. שתמיד יהדהד. כי בפנטזיה כלום לא יכול לקרות. כלום לא יכול להשבר, להסדק. בפנטזייה מתקיים הכול ואין מקום לפחדים.

אז איך ממקום שאני מלמדת אחרים להושיט יד ולקחת את מה שהם יודעים שהם צריכים לעצמם, אני מצליחה להביא את עצמי להושיט יד ולקחת.

אני לא יודעת.

דבר אחד אני יודעת- אני רוצה שאתה זה שתושיט את היד ראשון. שתראה לי אתה שאתה מעוניין. שאתה רוצה. לא רוצה להיות זו שעושה את הצעד הראשון.

משהו בלב שלי אומר לי שאם תהיה בי סבלנות- זה יקרה.

אבל אין לי סבלנות. אני רוצה היום.

אני לא יודעת סבלנות. אני לא יודעת איך.