מצד אחד מאמינה. יודעת מבפנים מה עתיד לקרות. יודעת היטב את היכולות והמסוגלות. יודעת ומאמינה.

מצד שני עלתה לי מחשבה שעשתה לי מאוד לא נעים בגוף- החיים שלי ממשיכים ולעיתים אני מרגישה כאילו ואני צופה בם מהצד. 

כאילו יש חלון ראווה. בחלון יש בוב ובובה ומלא בובות קטנות.. והבובה מאושרת, רואים זאת על פניה באופן דיי מובהק. והיא שמחה. שמחה במשפחתה. שמחה בעבודתה. מרגישה מסופקת. אבל GOD DAMMM הזכוכית הזו מפרידה. גורמת לי לצפות. גורמת לי להיות צופה על סיטואציה שעלולה להתרחש בחיים שלי. אבל בכאן ובעכשיו היא איננה מתרחשת.. 

ולפעמים נראה לי שחלאס.. אני צריכה להרפות ולוותר. להפסיק לחיות את האמונה הזו. להפסיק להאמין. פשוט לתת לכל יום להיות הוא עצמו.

אבל אני לא יכולה לוותר על האמונה. לא יכולה ולא רוצה ולא מסוגלת.

והכול קוטבי.

אני מאמינה ולא מאמינה.

יודעת ולא יודעת כלום.

מלאת מוטיבציה לטרוף את העולם. ומתכנסת בתוך עצמי.

שמחה ומפחדת.

מאמינה ומבוהלת.רוצה ולא רוצה. 

אני רוצה לעשות FORWORD ולראות את הסוף של הסרט.

לא רוצה קלישאות. לא רוצה משפטי אימון לחיים. 

רוצה לדעת. מבקשת להרפות. מייחלת. מתגעגעת. מבקשת. רוצה. רוצה. רוצה. רוצה. רוצה.