בדרך לגיל 40. בדרך לגיל שכולם חווים משבר.

אבל אני חוויתי אותו כבר. את המשבר הזה, משבר זהות של מי אני ולאן החיים שלי הולכים מכאן.

ומצאתי. מצאתי בית. מצאתי בית בתוכי, בתוך הלב שלי. וכל פעם שהרגשתי לבד, מפחדת, נבהלת, עצובה, למדתי להכנס הביתה.

ממש ככה. להכנס פנימה, אל תוך הבית.

וזו העבודה הכי משמעותית שעשיתי בשש השנים האחרונות.

פחות ופחות מחפשת בחוץ את הבית. יותר ויותר חוזרת פנימה אל תוך עצמי.

שם נמצא הכל. נמצא השקט, נמצא הבטחון, נמצא החיבוק, נמצאת המילה הטובה. 

אני לי הבית והבית הוא שלי.

וככל שהתכנסתי פנימה לתוך הבית שלי כך היה לי יותר קל להכניס פנימה אורחים. כבר לא הצטרכתי לעמוד על המשמר ולבדוק שאף אחד לא פורץ פנימה. להפך, אהבתי שמגיעים אורחים. גם אם לרגע. גם הם הולכים. אני נשארת, אני לגמרי בבית. 

ובבית, כמו בבית, זה מרגיש נעים ובטוח.

ונכון שלפעמים אני עדיין מחפשת בית בחוץ, ונכון שלפעמים מגיעים ועוד יגיעו אורחים שמרעידים לי את היסודות הבטוחים.

אבל אני כבר יודעת משהו שאי אפשר לקחת ממני יותר.

אני הבית והבית הוא שלי.