גוזי הקטנה שלי.. נולדה תינוקת שיודעת בדיוק מה שהיא רוצה. נולדה לאחות שגדולה ממנה בשנה וארבעה חודשים. 

גוזי הקטנה שלה דומה לאבא שלה מכ"כ הרבה בחינות.. גם בחזות החיצונית, גבוהה, בלונדינית , תכולת עיניים ורזונת כמו דוק.

הלידה שלה, הייתה הלידה הקלה בעולם. שלושה ימים לאחר שעברתי את שבוע ארבעים הרגשתי אי נוחות. הפעם, בשונה מהלידה הקודמת. לקחתי מיילדת פרטית, בחדר לידה טבעי פרטי. רציתי את כל התנאים לייצר חווית לידה טובה. התקשרתי למיילדת לספר לה שאני נוסעת לבדיקה השגרתית שאחרי שבוע 40, והיא אמרה- בואי אליי! אז הגעתי אלייה.. נשכבתי על המיטה, התחברתי למוניטור, במקביל היא בדקה אותי, מחייכת ואומרת לי- חמודה. את בלידה. פתיחה של 4 קדימה, לחדר לידה. ואני.. עם אי נוחות, לא ממש מרגישה כאבים. מתקשרת לאקסי, הוא צוחק בטלפון ואומר לנו, אני לוקח את הזמן, אשתי לוקח לה שעות ללדת. בסוף הבנו שנינו שלידה שנייה זה קצב אחר.. הוא יצא מהעבודה לכיווני. ואני. אני סירבתי להכנס לחדר הלידה לבד. לא הייתי מוכנה לזה נפשית. רציתי אותו לידי. רציתי ללכת הבייתה להתארגן לפני הלידה. לשתות קפה. לעשן סיגרייה (סליחה מראש- אני אמא שעשינה גם בהריונות..).

התקשרתי לכולם, אף אחד לא יכול היה לקחת אותי מבית החולים. כבר לא יכולתי לנהוג הבייתה. המיילדת הייתה בשוק, הביאה רופא שיחתים אותי שאני יוצאת בניגוד להמלצת בית החולים ומתחייבת לחזור תוך שעה. חתמתי. ירדתי למטה וחיכיתי לאחותי. הצירים התחילו לגבור. עם כל ציר אני נושמת ונעה במעגלים. אנשים חולפים לידי ועוצרים לשאול לעזרה. סינגי הגיעה, עצרה כמו נהגת שודים. ואת הדרך הקצרה מבית החולים לבית נסענו לאט.. עם כל ציר גבר הכאב. הגעתי הבייתה. הכנתי קפה, הבאתי את תיק הלידה. עישנתי סגרייה. התמסרתי לכאב. האקסי הגיע ויצאנו לדרך. בדרך הוא משתף שהוא רעב ואני מציעה שיעצור לקנות משהו לאכול. הוא רץ קונה פלאפל ואני מחכה באוטו. נושמת לתוך כל ציר שמגיע. מבינה שהפתיחה מתקדמת כי הצירים הופכים ליותר כואבים. מגיעים לבית חולים, המיילדת כמעט מרביצה לנו אבל מחייכת. נכנסים מייד לחדר הלידה. אני מתפשטת, היא בודקת אותי, אני בפתיחה של שש כמעט שבע. השעה 13.30 בצהריים. נכנסית למקלחת. הכול קורה מאוד מהר. הכאבים מתגברים והפתיחה לא מתקדמת. היא מציעה לבקוע את מי השפיר ולזרז את הלידה. אני מתמסרת אליה טוטאלית. סומכת עליה שהיא מבינה מה שהיא עושה. אחרי הבקיעה חוזרת למקלחת ואז תוקפים כאבים עזים. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. זה נחשול אדיר של כאבים שגורמים לי לרצות לאבד הכרה (לידה טבעית, בלי משכחים, מתוך בחירה). אני רוצה למות אני אומרת. היא מלטפת את הפנים שלי ואומרת- זה טוב. זה אומר שהלידה קרובה מתמיד. ואז אני מרגישה שאני עוד רגע יולדת באמבטיה. אני אומרת לה זה יוצא.. אין לי שליטה. היא לא ערוכה לזה, שולחת את האקסי להכין את המיטה ועוזרת לי להגיע לשם. וככה. תוך שלוש דקות, ורבע לחיצות, גוזי יוצאת לאוויר העולם בשעה 14.15, יום שלישי, פעמיים כי טוב!!

בלי קרע אחד, בלי אף תפר, בלי שום התערבות. מחליקה לה החוצה בשיא הנינוחות..

היא נולדה קטנה למראית עין. מטעה מהרגע שיצאה מהבטן. נראית קטנטונת אבל שוקלת 3.700. תינוקת זורמת, יונקת מייד בלי שום בעייה, מההתחלה היא יודעת כמה היא רוצה לאכול, לא מפתחת תלות בהנקה. אוכלת ונרדמת לשלוש שעות ומתעוררת לאכול שוב. אין גזים. אין דרמות כשיוצאות השיניים.

תינוקת כמו באגדות. הפוכה לגמרי מאחותה הדרמתית שכל שלב היה מורט עצבים איתה.

וככל שהיא גדלה למדתי להכיר אותה יותר. ממה היא מופעלת. ולקח לי זמן. כי בשונה מהגדולה שלי שדומה לי מאוד בדפוסי ההתנהגות ובצורת החשיבה. גוזי שונה ממני, כאמור דומה לאבא. ולקח לי זמן להבין איך אני מגיעה אלייה. למשל- כשהיא כעסה היא התכנסה בתוך עצמה. עשתה פרצופים כועסים והראתה לכולם שעכשיו היא כועסת ואי אפשר לגשת אלייה. שהיא נעלבה היא לא שיתפה. לא אמרה כשמפריעים לה דברים. שמרה בבטן. לא התמסרה. 

ויחד עם זאת, יש לה את הזיק של השובבות בעיניים, פרצי שובבות בלתי נשלטים שגורמים לי לחייך. היא תמיד בודקת גבולות. לא מפחדת כשאומרים לה לא. תיקח את הסיכון שבלפרוץ גבול. בשנה הראשונה לגן העירייה לקח לה זמן להסתגל. הפרידות היו קשות מנשוא. לקח זמן עד שהיא התחברה לילדים.

ובחצי שנה האחרונה היא פורחת. היא גדלה. כל הדברים שחפרתי פתאום באים לידי ביטוי. כשהיא נעלבת, נפגעת או כועסת היא אומרת. כעושים דברים שלא מתאימים לה במרחב (חברים או גם אני או אחותה) היא עומדת על שלה ואומרת שזה לא מתאים לה. היא למדה לראות את כל המכלול ולא לתת לאירוע אחד קטן לחרב יום שלם. אלא ללמוד לראות את האירוע כחלק מהיום ולהסתכל עם[ל הדברים החיוביים.

והבוקר הגננת החדשה מילאה את ליבי. "איזו ילדה חכמה. כמה ידע יש לי וצורת הביטוי שלה זה משהו בלתי רגיל. והיא ילדה כ"כ חברותית ומקובלת. כולם רוצים בחברתה ורוצים לשחק איתה..ואיזה בטחון עצמי".

הרגשתי גאווה. הלב התרחב מרוב התרגשות. 

איש חכם מאוד אמר לי לפני שנה- אל תוותרי. היא נולדה כפי שהיא ולך יש את היכולת לרכך פינות ולתת לה כלים ולהראות לה שאפשר אחרת.

והוא צדק כ"כ צדק.

אני גאה להיות אמא שלך גוזי גוז.

את בסדר. את אמא טובה טובה. את משתדלת ונותנת את הכי טוב שלך. את בן אדם טוב. 

ומותר לך לטעות לפעמים. מותר לך לא להיות מושלמת. מותר לך. את סה"כ בנאדם.

ואז הרגשתי הקלה גדולה מאוד.

בתוך המירוץ הבלתי אפשרי הזה, בו אני מסתגלת לשגרה המאוד לחוצה. עבודה, הרצאות, כיתה א', חוגים, להזמין חברים, לסדר מערכת, לבדוק שיעורים, להכין כריכים, ארוחות ערב, מקלחות, לנקות, לקפל כביסה, לעשות ספורט, להפגש עם חברות שלי, להוריד את הכלב, לנקות אחריו כי הוא כבר לא ממש שולט בצרכים שלו, לדאוג לו לאוכל, מים, חיסונים וקצת תשומת לב,לדבר עם המורה כשיש בעיה, להתקשר לגננת לבדוק איך ההתאקלמות השנה, לעשות מידי פעם גם כייף עם הבנות, לעשות קניות, להספיק סידורים, טסט לאוטו, לקום בשש, לישון בחצות הלילה ובכל הזמן לדאוג גם להיות מאושרת, סבלנית, לא להתעצבן על הילדות איפה שלא צריך,לחייך יותר ולכעוס פחות..

לעצור רגע
לחמול על עצמי- ולהגיד לי שזה ממש בסדר גם לטעות בדרך..