אני לא באמת רוצה שכדור השלג הזה יתלגלל ויצבור עוד ועוד נפח

אני לא רוצה שהקולות בראש שלי יכריעו את ההגיון הבריא שלי

אני לא רוצה להקבר בערימת העצב,השיפוטיות והביקורת.

אני לא רוצה לא להיות. לא רוצה לכרוע תחת העייפות, השגרה והשממון הרגשי הזה.

אני לא רוצה לתת לפחדים שלי לצאת מהבקבוק. מהפחד שלא אצליח להחזיר אותם חזרה לשם.

להחזיר ולשלוח את הבקבוק הזה לים. שמישהו אחר יתפוס אותו.

אני לא רוצה לחיות את הלמה לא. ואת הלמה אין. ואת האיך זה קרה. ואת הלמה דווקא לי.

אני לא רוצה לחשוב כל הזמן את המה יהיה ואיך זה יקרה ובעיקר לא רוצה לתהות את המתי.

אני לא רוצה להסתכל במראה ולראות את העיניים הכחולות שלי עצובות.

לא רוצה לחשוב מה להגיד ואיך ובעיקר למי.

אני שנה וחצי עובדת קשה קשה קשה.

התידדתי לא רע עם הפחדים שלי. הסתכלתי עליהם עמוק בעיניים וניצחתי. ניצחתי אותם אחד אחד.

אבל לפעמים הם גדולים ממני. גדולים עליי. גדולים בשבילי.

לפעמים אני רוצה פשוט. חיים פשוטים. חיים נטולי מורכבות, נטולי שאלות, נטולי מהות ולמאות.

לפעמים אני רוצה את הפינה שלי. את הגבר שלי בסוף היום. את השגרה המשפחתית הכי משמימה ביקום.

לפעמים אני רוצה לחתום וויתור. להגיש מכתב פיטורים. להגיש את עצמי לועידת חריגים. שיוותרו לי. שיעבירו אותי לשלב הבא.

שוב אותו כאב, ישן חדש.

שמגיע מאותם המקומות ומכאיב כמו בפעם הראשונה.

על מה היה, מה יכול היה להיות. על מה שעכשיו ועל מה שאיננו. על מה שקורה ועל מה שיהיה.

והכול גואה, גועש, בוער.

והגוף חלש. מגיב לא טוב.

והגוף מתגעגע.

כל שני ורביעי וכל שבת שנייה.

הוא מתמלא געגועים לריח המתוק, לצחוק המתגלגל.

לסירים עם האוכל שכל אחת אוהבת ומבקשת בנפרד.

דג של שבת. מרק עוף עם קניידלך. עוף בדבש. עוגה לשבת.

ואני כאן אבל לא נוכחות.

כשהן כאן, אני עובדת ומתאמצת עד כדי אפיסת כוחות.

וגוזי. גוזי הקטנה קטנטונת.

עם הידיים הקטנטנות שלה שמחבקות רק חצי גוף שלי.

אני רואה שקשה לה לאחרונה. אז אחה"צ היא הניחה את ראשה הקטנטן עליי ולטיפתי את התלתלים הצהובים-לבנים שלה..

"את חושבת שאצל כולם אבא ואבא גרים בבתים נפרדים" שאלתי.

"לא. יש ילדים שאבא ואמא שלהם גרים יחד".

"ומה את חושבת על זה"? העזתי

"הייתי רוצה שאבא יחזור לגור כאן. זה לא כייף כל יום ללכת לבית אחר".

אני יודעת. ליטפתי.. אני יודעת שזה קשה לפעמים, ולא נוח לפעמים. אני באמת שיודעת.

ואת יודעת- שאמא תמיד כאן בשבילך.

"ואבא", לא שכחה להוסיף.

בטח. גם אבא.

והמדרון חלק ותלול.. זה מפתה. רגל אחת וצעד לא נכון, והופפ את מחליקה למטה.

זה רק הלב שכואב לך.

אל תדאגי.

זה רק הלב.

לא מעשנת

חמישה חודשים!!!

לא אוכלת בשר

חודש!!!

שתי אהבות גדולות שלי. מעושנות. מדממות.

לא חלק מחיי.

והאמת?

זה מרגיש (ברוב הזמן)

פשוט   נ פ ל א!