אני מבקשת ממך סליחה. שלא הצלחתי להחזיק אותך יותר ולטפל בך יותר.

אני מצטערת שהשנתיים האחרונות לא היו טובות אליך. שלא טיפלתי בך כמו שצריך. שאם כבר התייחסתי אליך זה היה כמו לחפץ ולא כמו שהיית ראוי.

סליחה שלא הצלחתי. איכשהו בין כל תהפוכות החייים שעברתי, האקסי החליט שהוא משאיר את הכול והולך (השאיר גם הרבה דברים טובים ולטובתי).

אבל פתאום בפיצול הבית לשניים- הפכת להיות שלי. האקסי אמר שתמייד היית שלי.. זו הייתה הדרך שלו להסיר אחריות. אולי אחרי כל השנים שהוא טיפל בך כמעט בלעדית, הוא ידע שלא יוכל יותר. ונשארתי עם ילדה בת שנתיים, ילדה בת שלוש וחצי ואיתך.

וזה לקום כל בוקר בשש לפני שהן קמות- כדי לטפל בך. ובלילה במקום להתרסק על הספה זה לטפל בך.

והרבה כוחות שאבת ממני.. כי גם שנשארתי לבד בימים שלי, לא באמת הייתי לבד חופשייה. הייתי איתך.

והזדקנת.. קמלת לאט לאט. וככל שנגמרו לי הכוחות לטפל בך, כך כעסת אבל גם התעייפת.

והימים הפכו להיות כאלה שאני מתחילה אותם ומסיימת אותם בלנקות אחריך את הצרכים ואת הקיא שלך.. וכל פתרון שמצאתי היה גרוע יותר עבור כולם ובעיקר בשבילך..

השכנים התלוננו, הקולגות התלוננו.. נהיה לי בלתי אפשרי.

הלב מתכווץ ואני מבקשת ממך סליחה. לא משנה איזה סיפורים אני מספרת לעצמי- אני מרגישה חרא עם הצעד שעשיתי. מרגישה שפעלתי בניגוד לערכים שלי אבל מרגישה גם שלא היו לי אפשרויות אחרות. 

13 שנים ביחד לא הולכות ברגל.. ואני מקווה שאתה לא כועס עליי ולא מחכה.. מקווה שאולי טוב לך יותר. כי זה מה שאני רוצה באמת להאמין בו.

הילדות מתגעגעות אליך.. ואת הנעשה לא ניתן להשיב..

אני מצטערת. מבקשת שתסלח לי.

זה הכי טוב שיכולתי לעשות.

בשבילי.

בשבילך.

בשביל כולנו.

השתדלתי.

נכשלתי.

ואני מבקשת סליחה.