היום האחרון לשנת 2013.

כמו מירוץ שליחים, שמעבירים מקל מיד ליד כדי לסיים את המירוץ.

רק שאני הרץ היחיד במרתון הזה וכמו שהתחלתי להבין את החיים של עצמי, מדובר בריצת מרתון שאין לי שום רצון לסיים או לנצח. 

כי זו בעצם הייתה השנה שהסתיימה לה. 

שנה שהבנתי את הדרך ופחות את התוצאות של הדברים. שנה שבה השקעתי את כול כולי בקריירה האישית שלי. בפיתוח.

שנה שהתערבבתי עם תחביבים ולא מעט התערבבתי עם עצמי. שנה שחשבתי שיש תשובה לכל שאלה.

והנה שנת 2014 בפתח. הגיע הזמן להעביר את המקל ליד השנייה. לבנות גם את החלקים האחרים בחיים שלי.

שנה שבה כל ההוויה שאני מאחלת לעצמי היא GOOD TIME.

אני רוצה לרוץ בחיוך, בחדווה, במאור פנים. אני רוצה אותה שנה של הנאה ושמחה. 

אני רוצה אותה שנה שבה הדברים שיגיעו אליי- יגיעו בנינוחות . יגיעו שאני חייה GOOD TIME.

הקלפים נטרפים. המציאות עומדת להשתנות. בעצם, המציאות כל הזמן משתנה. הקלפים כל הזמן נטרפים. 

אני מסיימת שנה של אדמה. שנה של התחברות לקרקע, לכאן ולעכשיו. שנה של התחברות לקרקע, ליסודות.

ומתחילה שנה של מים. של נביעה, של התחדשות וזרימה, טיהור והתחדשות.

תמימה. ככה אני מרגישה. מכבדת הסכמים גם אם הם לא כתובים. מכבדת אנשים. שופטת אנשים לזכות ולא לחובה.

שומרת בלב דברים טובים גם לאנשים שהיו לי רגעים לא מוצלחים איתם.

ומהמקום הזה מאמינה שגם אחרים מכבדים. 

והרגשתי כ"כ מטופשת. איך אני שופטת אותו עדיין לזכות והוא מצליח להפתיע. לצאת כ"כ לא מכבד. 

אני שוכחת לו את הפאשלות, שוכחת את הרגעים הקשים שלו מולי, את הפגיעות וחוסר ההתחשבות. לא כזו שזוכרת וסוחבת. כועסת ומשחררת ומתקדמת.

אבל כל פעם מחדש, ממש כל פעם מחדש, שקורה מולך אירוע כזה שבו שוב את מפגין מין חוסר הוגנות כזו - אתה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.

אבל אתה יודע מה? 

אני הולכת עם האמת הפנימית שלי. אני הולכת עם ההסכמים שאני מאמינה שצריך לכבד. גם מול מי שלא מכבד אותם.

אני מאמינה בטוב. באנשים. באמת. ביושרה. בלכבד. בלהיות הגונה.

והכי מהכול אני מאמינה במשפחה.

במשפחה הזו שאתה ואני הקמנו לפני כמה שנים טובות.

משפחה שממשיכה להתקיים גם כשאנחנו נפרדנו.

ומהמקום הנקי הזה אני ממשיכה להאמין.

אני לא יודעת איך לגשת אליך

בתוך כל הסיפור שמאיר אותך באור גדול כ"כ אני מצליחה לראות גם את הגבר שנמצא שם.

והגבר הזה מדבר אליי.

ואני לא יודעת מה אני רוצה להגיד.

אני רק יודעת מה אני רוצה לקבל. עוד חיבוק אחד. עוד רגע אחד לצידך. עוד שיחה. עוד מהאינטימיות הזו שלא התממשה.

ואיך אני אדע שלא הכול בראש שלי? איך אני אדע שאני לא עושה צעד אמיץ אבל טיפשי. כי אולי הכול בכלל בראש שלי..

אני יודעת איך אני רוצה למלא את הסל הזה של החיים שלי. מה אני רוצה בתוכו. מה הוא כולל. ואני יכולה כרגע, נכון לעכשיו ממש, לראות אותך בהכול כלול בסל הזה.

וזה לא הפחד להפגע ממך. אולי קצת הפחד מדחייה. שתמיד יהדהד. כי בפנטזיה כלום לא יכול לקרות. כלום לא יכול להשבר, להסדק. בפנטזייה מתקיים הכול ואין מקום לפחדים.

אז איך ממקום שאני מלמדת אחרים להושיט יד ולקחת את מה שהם יודעים שהם צריכים לעצמם, אני מצליחה להביא את עצמי להושיט יד ולקחת.

אני לא יודעת.

דבר אחד אני יודעת- אני רוצה שאתה זה שתושיט את היד ראשון. שתראה לי אתה שאתה מעוניין. שאתה רוצה. לא רוצה להיות זו שעושה את הצעד הראשון.

משהו בלב שלי אומר לי שאם תהיה בי סבלנות- זה יקרה.

אבל אין לי סבלנות. אני רוצה היום.

אני לא יודעת סבלנות. אני לא יודעת איך.