לצחוק, לשתות, לחייך ככה סתם בלי סיבה

להגיד מילה טובה למישהו שהכי לא מגיע לו

לשחרר תיסכולים

לרוץ

להתלכלכך

להמרח, להתפלש

להיות, לשכוח

לבהות, לחלום

להגיד שלום לאנשים שאתה לא מכיר ברחוב

לדבר רק בכן, ואפשר, ואני מסכים.

לנסות, להתנסות, לקבל.

לוותר, לוותר, לוותר.

סתם ככה

לחיות

כמו סצינה מסרט.

התקשרתי לשאול אם אתה נמצא עדיין במוסך. קפצתי שתסיים לסדר את מה שנמשך על פניי שבועות.

מהבטחה של של מקסימום עשר דקות עבודה.

זה נמשך לשעה וחצי.

כל העובדים שלך הלכו.

כל המוסכים והעסקים מסביב נסגרו.

השמש ירדה. הכול חשוך.

רק הריח של השמנים מתערבב עם הריח של מרכך הכביסה שנודף ממך.

ואני עוברת מאדישות מוחלטת לדריכות.

וכבר וויתרתי שהכול יסתדר. אבדה לי הסבלנות.

אני רק רוצה הבייתה. להתקלח. לאכול.

התקרבת אליי, יותר ויותר. שוב הריח שלך. הנשימה שלך.

תפסת אותי בצוואר והתחלת לנשק אותי. טעים..טעים..טעים

מצמיד אותי לרכב, אוחז אותי חזק.

לא צריך הרבה כדי שזה ידליק אותי.

קצת מופעל עליי כוח פיזי ואני מתעוררת לגמרי

אני מבינה שאם אני לא עוצרת כאן

אנחנו מזדיינים באמצע המוסך

וזה לא מה שאני רוצה. לא בא לי ככה.

מדברים על ללכת אליך ואתה אומר סעי אחריי

מפתיע אותי.. חשבתי ללכת קודם הבייתה.. להתארגן

אבל זורמת.. נוסעת אחריו.. המוסיקה רועשת באוטו

והמוח שלי לא חושב. שקט. שקט. שקט.

אני מרגישה רפוייה ובו זמנית דרוכה לקראת מה שהולך לבוא.

ולא אכפת לי. לא מהמסוכן. לא מהנורות האדומות. לא ממי שמולי.

רק מעצמי. ומאיך שני הולכת להנות עוד רגע.

איך  א נ י  הולכת ל ה נ ו ת!

שעה וחצי .. מתלטפים, מזדיינים, מתנשקים, מתחבקים. מתהפכים. טועמים. נוגעים.
פעם הבאה תבואי עם ביטוח חיים.

ג'ונגל של חושים.

אתה עומד קרוב אליי.

מריחה את הבל הפה שלך.

מתקתקות אלכוהולית מעורבבת עם ריח הניקוטין.

אתה נושם ואני מרגישה את האוויר החם שיוצא ממך.

קרוב כל כך שאני רואה את עצמי בתוך העיניים שלך.

לא מוריד ממני את המבט. גם לך לא לשנייה.

אני לא יכולה לנצח במשחק הזה. מחפשת מקום עם העיניים לברוח אליו.

וחוזרת תמיד לאותה הנקודה. אליך.

כולך חידה. אניגמה. או לפחות ככה מנסה לצייר את עצמך.

שאלת- מה האינסטיקטים שלך אומרים

עניתי- כל הנורות האדומות דולקות

אבל זה בדיוק מה שמגניב אותי.

המסוכן, הלא נגיש, החידה, הסודות, האסור.

זה מה שאתה.

במילה אחת.

אסור. אסור לי.

כמו נסיעה בלי בלמים.

וזה מה שמושך אותי חזק כל כך.

האסור הזה.

כל החושים שלי מחודדים מחודדים.

נתרסק בסוף?