ידעתי שאחרי שהפסדנו במכרז הגדול שחיכינו לו כ"כ , הדברים ישתנו. לא ידעתי מה זה אומר ואני עדיין לא יודעת מה זה אומר.

אני מתחילה להבין שהספינה עולה על שרטון. לא היום. לא מחר. אבל זה יקרה. כלכלית קודם כל- אני יודעת שזה ינגוס בי ראשונה והכי משמעותית במשרד.

עצם זה שאני עובדת גם כשכירה במשרד וגם כעצמאית עם חשבוניות- עצם זה שאני מנהלת את המחלקה הכי בעייתית זו שהכניסה עד היום הרבה כסף והחל מעוד שלושה חודשים תנחת קשה על התחת וייקח לה זמן להכניס אחרי שיסגרו את ברז התקציב. אז השינוי יהיה לי משמעותית- גם כלכלית וגם ברמת התפקיד והמשמעויות היומיומיות שלו.

ובראשון האחרון סיימתי להרצות ופתחתי את המייל במשרד- ומצאתי מייל מהמנכ"ל שהחל מחודש ינואר (כלומר רטרואקטיבית) אני אשולם לפי שעות ולא לפי שכר. זאת משום שבינואר הגשתי חשבונית גבוהה מאוד לתשלום ומתוקף כך גם עשיתי הרבה פחות בשעות בתפקיד של כשכירה. והנה הגיע הביס הראשון בתחת. החודש המשכורת שלי ננגסה ב- 30%. 

ונעלבתי עמוקות. גם על שזו הודעה לקונית במייל וגם על שזה נעשה רטרואקטיבית. אני מנהלת תזרים - יודעת מה נכנס ולפי זה מחשבת מה ייצא, ועכשיו לאחר שכל התחיבויות ינואר ירדו.. התפוגגו להן 30% מהשכר.. מצב הרוח היה ברצפה. ממש דמעות ובכי. ויום שני קמתי בבוקר ממש על הפנים. שמתי את הבנות במסגרות ונסעתי לפגישה חשובה בתל אביב שנקבעה מזמן. בלי חשק ובלי מצברוח. עם ים של רחמים עצמיים. ושיחה אחת טובה עם החברה המנטורית שלי גרמה לי להבין שזה לא אישי. הוא מנהל עסק במשבר עכשיו וזה לא אישי כלפיי. נכון שאפשר היה לעשות את זה בשיחה פנים מול פנים ולתת התרעה. אבל זה השתקפות מצויינת בשבילי- שהוא מנהל עסק וזה מעל הכול. מעל מערכת היחסים המצוינת שלנו. והוא מצליח לעשות משהו שאני לא יודעת לעשות. הפרדה. פשוט הפרדה. מספרים ולא רגשות.

והוקל לי מעט לקראת הפגישה. והייתה פגישה מאתגרת וטובה. מול עמותה מאוד מאוד גדולה שפועלת ברמה הארצית ופגשתי את מנהלת ההדרכות הארצית שלה. שהייתה מאוד ממוקדת וחריפה ואסרטיבית. ולקראת סוף הפגישה היא ביקשה שאספר לה קצת על עצמי. ועשיתי בריף קצר של מאז ועד היום.. מהתואר דרך התפקידים בטלוויזיה ודרך העצמת נערות בבתי ספר.. לידה והתפטרות ממשרת עובדת מדינה.. ועד לעבודה שלי כיום ודרך הגירושים ופתיחת העסק בנוסף להיותי שכירה.. והכול בחיוך. ולבסוף אמרתי- אני כאן מהעבודה שאני מאמינה בה כ"כ. כל מה שאני מספרת לך הוא במסגרת העובדה שאני עובדת במקום שאני מאמינה בו בכל רמ"ח איבריי. ואז היא חייכה ואמרה- ואם אני אציע לך עבודה כאן?

מז"א שאלתי..

תפקיד ניהולי לפרוייקט ברמה ארצית שצריך להפיח בו רוח חיים ולהגדיל את הפעילות שלו ברמה הארצית- תוך ניהול צוות עובדים ארצי. 

היא אמרה - אף פעם לא צדתי אף אחד כמו עכשיו..

אז שאלתי באיזה אומץ רגעי- מה גרם לך לצוד היום?

את, היא ענתה. את רהוטה ולא מתהדרת איפה שלא צריך להתהדר ונחושה. מאוד נחושה.

והתפקיד מרתק.. והשכר גבוהה ב- 30% ממה שאני מרוויחה כיום כשכירה והוא מאתגר 

ואני גם מתרגשת וגם מפחדת. גם רוצה וגם לא יודעת. גם מופתעת- מעולם לא הציעו לי ככה עבודה וגם מרגישה שאני לא יכולה לנטוש..שיש לי אחריות. אבל שוב זה מחזיר אותי להשתקפות של המנכ"ל- כלום לא אישי. זו עבודה שהגיעה אליי ולא אני חיפשתי אותה.. ויש לי אחריות אישית וכלכלית לעצמי ולבנותיי.. והפחד מלקבל תפקיד חדש, והפחד מהמשמעויות של זה.. 

ובעיקר תמיהה. לנסוע לתל אביב בוכה על מה יהיה ברמת הפרנסה, להרגיש לא מוערכת בגלל המייל שנשלח מהמנכ"ל. ותוך שעתיים לחזור מתל אביב עם הצעת עבודה מפתה בלי שהתכוונתי לזה בכלל.

החיים זזים קדימה- ואני חייבת לזוז איתם