החיים הולכים ומתמלאים משמעות

כבר למדתי ועודני לומדת את עצמי.

יודעת יותר מתמיד את עצמי.

מצברהרוח נוטה פחות לשינויים דרמתיים, הפחדים לא באו מזמן לבקר.

יש יותר הזדמנויות והרבה הרבה פחות תהומות.

למדתי דרכים חדשות לגמור. למדתי מחדש מה מדליק אותי ומה מכבה.

האורגמות לצד גבר שאני לא מכירה לא היו טובות פחות.

הכול ביחד מתחבר למשהו שנכון.

עוד הרבה דברים לא מובנים לי עד הסוף לגבי עצמי

מצד אחד הכול פתוח- מצד שני האינסופיות שבאפשרויות מבלבל.

להרגיש מחוזרת,נחשקת, מינית בלי שזה עולה מדרגה- מבלבל.

לרצות אינטימיות מצד אחד ומצד שני לפחד מזה.

להרגיש שאני יכולה להביא את עצמי אבל גם מפחדת מלהביא את עצמי.

יודעת לאמר מה אני צריכה ולפעמים פוחדת לבקש או לאמר בקול.

מחוברת עצמי עד כדי כאב ולעמים רחוקה ולא מסוגלת לשאת את עצמי.

לחירות שלי יצאתי בדיוק לפני שנתיים.

עכשיו רק נותר לי לאחל- שאצא לחירות מלאה מעצמי..

לחיות לצד אדם שסובל מדכאון. זה לא פשוט.

לחיות ליד אדם שסובל מדכאון ולא מודע לכך. זה לא פשוט פי כמה.

לחיות ליד אדם שמודע לכך שהוא בדכאון אך לא מוכן לטפל בעצמו. זה בלתי נסבל.

ובלתי נסבלים היו החיים שלי לידו בשנה האחרונה לנישואים שלנו.

הכול הושלך עליי. כל הכעסים, התסכולים. בהכול היייתי אשמה. בעיקר בכך שהוא לא מאושר. 

מבחינתו להתגרש היה לצאת מהכלא.

בשנה הראשונה עברתי דרך הרצפה. בכל בוקר הייתי צריכה לאסוף את עצמי מהרצפה. להלביש על עצמי חיוך. לשכנע את עצמי ביום שיבוא. לא העזתי לחשוב על היום שמחכה למחרת. עברתי בתחנות שונות שכללו אבל, ייאוש, פחד, כעס, השלמה וחוזר חלילה.

כל תחנה הייתה בלתי נסבלת. כואבת בגוף, בלב. כאב פיסי בלתי נסבל. שבינהם היו גם רגעים גדולים של תקווה. 

הוא עבר להגשים את על מה שהיה חסר לו בנישואים. חזר לגור במרכז ת"א. קנה רכב חדש. נשים נשים ועוד נשים. סמים ואלכוהול. אבא בדיוק במינון שהתאים לו.

וברגעים הנמוכים רציתי לצאת מעצמי. מתוכי. מעורי. 

איך אני בהשרדות. כועסת. בוכה. בועטת. מתמודדת עם הילדות. והוא.. הוא חיי את כל מה שרצה כשביקש לצאת מהכלא.

ולאט לאט התכנסתי לתוך עצמי במטרה לשקם ולרפא. להיות בכל תחנה שהצטרכתי בתהליך האבל הזה ולהבין שגם זה יעבור. ריפאתי את הנשמה. את מערכות היחסים שלי בחיים. את האמהות שלי. התחלתי לשגשג בעבודה. להגדיל את ההכנסות שלי בין 15% ל- 40% בכל חודש. גברים נכנסו ויצאו מחיי. מערכת היחסים עם הגרוש השתפרה פלאים. הצלחתי בכל תהליך המשא ומתן. כל יעד ששמתי לי להשיג בהסכם קיבלתי. הצלחתי לייצר מולו תקשורת אחרת. בלי תוקפנות. עם גבולות ברורים. לא הסכמתי יותר לשום אלימות מצידו. 
היום אנחנו מדברים. משתפים. כמעט ארבע פעמים בשבוע מדברים.  חווים הורות משותפת. מתייעצים. מתלבטים יחד. 

ועכשיו הוא צולל שוב לדכאון. סיפר שזה חזר לו ממש כפי שהיה בשנתנו האחרונה יחד. רוצה להתחיל לקחת כדורים נגד דכאון. שוב טיפול לא בא בחשבון. נשמע כאילו ועומד על מגדלי עזריאלי, מתלבט אם לקפוץ.

אין בחיים קיצורי דרך. הנפש לא נותנת לברוח. חייבת לעבור את כל התחנות כדי להתרפא. את הכאב והשנאה. הפחדים והתקווה.  

וכמו שעצובה בשבילו.. מבינה היום כמה מזל שהפרדנו כוחות. כמה מזל שעשיתי עבודה עם עצמי. כמה אני שמחה ושלמה על ההחלטה לפרק. 
כי לחיות לצד אדם שמודע לזה שהוא בדכאון אך לא מוכן לטפל בעצצמו. זה בלתי נסבל.  

אני רוכבת על הסוסה, אותה אחת שגם רכבתי עליה בפעם הראשונה,

המדריך, שנראה כאילו ייבאו אותו מערבות אמריקה, החליט שאת הבוקר החם הזה נעביר בטיול בשדות,

שלוש נשים, שלוש סוסות,

ושלי הוא סיפר- זו סוסה שלא אוהבת להיות מובילה, היא אוהבת להיות מובלת ואחרונה בדהרה.

צריך לדרבן אותה, ולרגעים אנחנו רוכבים בנחת ורגעים אחרים דוהרים במהירות,

וכל השדות פתוחים פתוחים

והכול פורח וירוק,

ואני מרגישה איך הלב מתרחב לי, שאני מתמלאת באושר בלתי מוסבר.

שהוא בתוכי והוא בלתי תלוי, הוא בא ממני, רק ממני.

וכמה אני שמחה שזו הסוסה שנבחרה עבורי, כזו שלא חשוב לה להוביל, שמשתרכת לה מאחור, לא ממהרת להצטרף לחבורה.

אושר עליאי.