אני מפחדת. אני מפחדת להתאהב שוב. לאבד שליטה. 

אני מפחדת כי אני יודעת שאני יכולה. כי זה כבר קרה לי ומי שידע להתאהב יידע זאת שוב. אולי בשונה מאחרים, אני לא מפחדת שזה לא יקרה לי שוב. אלא בדיוק ההפך. אני מפחדת מזה שזה יקרה לי שוב. 

רק שבשונה מהפעם הראשונה שזה קרה- הפעם, אני לא מגיעה לוח חלק. אני באה 'יודעת' עם חוויות עבר, עם לב שנשבר, עם הנחות ייסוד, עם פחדים.

ואני לא יודעת איך לשחרר את הפחדים האלה. ואני בכלל לא מדברת על הילדות שלי. אני מדברת רק על עצמי.

על להתקרב למישהו, להכיר אותו, להתאהב בו, להרגיש אליו, להרגיש את התחושה שאת לא רוצה שיילך, שלא יקרה לו כלום כי הוא נותן טעם. כי זה מרגיש לי כמו קצת לוותר על מה שיש לי היום. שהכול בזכותי והכל בידי. ולהתאהב, משמעו לאבד חלק מעצמי, מהחירות שלי, מהחופש להחליט הכול לבד בלי להתחשב בדעתו של אחר, זה אומר לוותר. כי אני מפחדת להרגיש שוב תלויה במישהו אחר. להרגיש שאני שמה את הלב שלי בידים שלו, את הטעם בחיים שלי בנוכחות שלו. 

בעצם, יש ערך גדול לעובדה שאני לבד היום. יש לי חופש מלא. חופש שכיום זוגיות פירושה לוותר על החופש הזה.

וכן, אני יודעת..זוגיות טובה יכולה לאפשר לי לשמור על החופש הזה. להיות בזוג מבלי לוותר על החירות הפנימית שלי.. אבל אני קצת שכחתי איך עושים את זה.. והזוגיות המשמעותית היחידה שהייתה לי היא זו שהתחתנתי איתו אבל גם זה שהתגרשתי ממנו.. ואני לא יודעת איך להיות ביחד ולשמור גם על הלבד שלי. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה ולא יודעת אם יש באמת כזה דבר. והחופש שאני חווה היום הוא משכר, וממלא, וגם בו יש מחירים.

אני לא מסוגלת להגיד לעצמי היום- אני רוצה זוגיות. אני עוד לא יודעת מה זו הזוגיות הזו שאני רוצה. מה היא תיתן לי. איך זה ייראה במציאות. אני עוד לא מסוגלת לראות את זה.

המצחיק הוא- שבעתיד הממש רחוק- אני ממש רואה תמונה ברורה שלי ושלו. יושבים בשולחן שבת עם הילדים שלי, הילדים שלו והילדים שלנו, עם כלב לבן גדול שמסתובב בתוך הבית וההורים שלי גם..

רק שבכאן ועכשיו , קשה לי.