אני לא אותה האישה שהחליטה להתגרש לפני שנה וקצת. אני לא אותה החברה. ואפילו לא אותה האמא שהייתי עד להחלטה הזו.

אתמול לפני שעצמתי עיניים, חלפו לי בראש המון רגעים מפעם. את אותו הבוקר של שבת שקמתי עם הבנות והוא ישן עד מאוחר. כמה הייתי מרוגזת כמו כל התקופה הזו, הייתי חסרת סבלנות וזה התבטא גם מול הבנות. זוכרת את הרגע שכל כך כעסתי על הגדולה שלי ועשיתי משהו שאח"כ אכלתי את הלב עליו. והוא התעורר. הלך לבדוק את הגדולה ואני הרגשתי מולו כמו ילדה. שעוד רגע תנזף על התנהגות לא ראוייה על ידי המבוגר. חששתי מאוד מהתגובה שלו. את זה אני זוכרת בבירור.

ואני לא אותה האישה. ברגע שהבנתי שמקומי לא איתו השתחרר פקק ששיחרר גל אדיר של הקלה. ומשהו השתחרר באופן משמעותי באמהות שלי. אני עדיין הורה שמעמיד גבול ומחנך. אך אני אישה הרבה פחות כעוסה ומתוסכלת. וזה מאפשר לי להיות הרבה יותר רגישה ופנויה אליהן.

אני לא אותה האישה שמפחדת. היום אני מסתכלת עליו ואפילו קצת מתקשה להבין את עצמי. איך בכלל פחדתי ממנו. אני עם כל הבולדוזריות שלי מפחדת מגבר? או ממישהו בכלל?

אני לא אותה אישה שהייתה מרוסקת, מפוחדת, מבוהלת.

ואם להודות, אז אני אפילו לא אוהבת את מה שכתבתי עד עכשיו. זה חלק בלתי נפרד ממני או לפחות ממי שהייתי אבל היום אני כבר לא שם.

עבדתי קשה מאוד והתאמצתי לשים הכול על השולחן, להוציא את ה-כ-ו-ל כדי להסתכל על זה, להבין את זה ולשנות את מה שלא אהבתי. הזעתי והקאתי הרבה דם. ולא לרגע אחד , לא בחרתי לברוח. לא סיפרתי לעצמי סיפורים כאלה ואחרים. לא ייפיתי את הדברים ולא הקלתי עם עצמי.

והגעתי למקום שאני כבר קוצרת את פירות העבודה הקשה שלי.

את חושבת שהנה זה מאחורייך, אבל זה משבר כל כך עמוק ויש רגעים שמחכים לך ממש מעבר לפינה.

ההתמודדות שלי היא לא מול אותם הרגעים. כי הם מוכרים. הם חוזרים על עצמם. אין בהם שום דבר חדש. זה אותן רגשות, אותן השאלות, אותו הכאב. אותו דבר בדיוק. ההתמודדות האמיתית שלי היא לראות שהתגובה שלי לרגעים משתנה ממש כמו שאני השתניתי.

הם לא משתקים אותי. הם לא יגברו עליי. הם יהיו כאן וילכו.

אני כבר לא אותה אישה.

מאתמול בבוקר אני חשה רגרסיה.זה התחיל בחמישי אחה"צ. אותה עייפות מוכרת, תשישות, רצון להיות בבית עם הילדות ולא לצאת החוצה. וזה המשיך לשישי בבוקר. התעוררות עם מועקה בלב. הלכתי לקפה הקבוע. אותה ריטואל רק הפעם בלי סיגריה. ניצלתי את השעה שהייתה לי והמשכתי לכיוון הפגישה השבועית עם המטפלת שלי. ובדרך אליה הכול פרץ. בכי שאי אפשר היה לעצור אותו.

אני מרגישה רגרסיה רגשית. מפחדת לחזור למקומות שהייתי בהם. כן, אני לא אותה האישה אבל בכל זאת. ההרגשה זהה לזו שהייתה כשהחלטנו להפרד. העצב, הכאב. אין ספק שלרבנות יש תפקיד חשוב במקום הזה. היום כולו היה לא פשוט. גם לבלות עם האקס שעות בכל התהליך. שעות שבהן הוא מנסה להתבדח, מספר לי על הבנות, הוא יודע שאני מכינה אוכל טעים, הוא מתגעגע לאוכל שלי. ואולי בכלל בפעם הבאה שיחזיר את הילדות אז שאני אכין לו עוגת גבינה. וכשחברים שואלים אותו איך התקשורת ביננו אז הוא מספר שאנחנו בסה"כ חברים ולשאלה אם יש לי משהו אז הוא עונה שאני תמיד ממדרת אותו בנושאים האלה, שזה טאבו. ובכלל, אשתו הייתה כוסית. ואז נכנסים לטקס. והרב מבקש ממנו לחזור אחריו על כמה משפטים. ופתאום היה לי כ"כ קשה. קיבלתי פלאשבק לחתונה. שהרי גם שם הגבר נדרש לחזור אחרי הרב. אבל הנה אנחנו, במעמד אחר לגמרי לא אותו מעמד משמח אלא מעמד שבו אנו מצהירים הפעם על סיום אמיתי של מערכת היחסים שלנו. 

אז מה? יכול להיות ששנה שלמה לא באמת הפנמתי שאנחנו בנפרד. פתאום הרבנות הבהירה לי כל כך חזק את משמעות הפרידה. יכול להיות שהיה לי בלב שייתכן ונחזור? או שלכל הפחות הוא יבקש לחזור? הרי הוא עושה את כל המסביב רק בלי הדבר עצמו. ולראות את אמא שלו. ולקבל ממנה שיחת טלפון שהיא מספרת כמה קשה לה ושהיא מאחלת לי הרבה הצלחה. 

חזר לי העצב. חזרו קצת הפחדים. חזרתי לאותה נקודת התחלה. הכאב על הפרידה. ואני אעיז להגיד שאפילו געגוע. החיבוק בסוף היום, אותו חיבוק שנמנעתי ממנו כל השנה האחרונה. החיבוק הביא גם געגוע. געגוע למי שהיינו פעם. געגוע למה שהיה ולא יחזור עוד. מוצאת את עצמי מדפדפת אחורה בבלוג, להזכר למה הלכתי. ואז צפים בי כל אותם הרגעים הנמוכים, הרגעים המשפילים. 

זה כמו לחיות עם ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד. את לעולם לא תדעי מי יהיה לצידך מחר בבוקר. ואין ספק שברבנות הוא נתן את השואו של הרגיש. של הגרוש האולטימטיבי. כאילו שכח את כל רגעי השפל.

אני לא רוצה לחזור אחורה. מצד שני, גם לא רוצה להאחז בפחד מהחזרה אחורה. מה שמותיר אותי לשקוע לרגעים לכאב. רגעים משום שזה היה סופ"ש עם הילדות. סופ"ש שאירחנו ערב שישי את כל המשפחה והיינו בבריכה והכנו מלא אוכל טעים. סופ"ש שהן הצליחו להכניס קצת שמחה והרבה אהבה ללב שלי. בל בין אותם הרגעים האלה היו וישנם גם המון רגעי עצב, כאב וגעגוע. 

עוד שלב שעליי לעבור. עוד מקום שעליי להיות בו. עד הסוף להיות בו. מבינה שיש עוד מה לנקות. מבינה שהתהליך עוד לא הסתיים. שיש לי עוד דרך לעבור. ומקווה, כל כך מקווה, לא לאבד תקווה בדרך.

הזמר שהוא הכי אהב. לאחת מימי ההולדת שלו קניתי לו את כל הדיסקים שהוציא שלמה ארצי אי פעם. 

סיימנו את הרבנות. אמרו לי מגורשת. אמרו לי הרי את מותרת לכל אדם. סיימנו והלכנו לאכול יחד צהריים. מתבוננת עליו אוכל. תמיד מתנפל עליו כאילו עומדת להתרחש שואה שנייה. מספר לי על עצמו, על אחיו. מתבדחים קצת.  

רק שהגעתי לגן של הקטנה והיה שיר של אדל ברקע פתאום שוב זה היכה בי. היום זה נגמר באמת. גם מבחינת פרוצדורות.

אני ברגשות מעורבים. עולים בי זכרונות יפים מפעם. ואז חוזרת לפעם הקרוב יותר ונזכרת ברגעים הרעים.

מה יש בזוגות אחרים שמצליחים למרות הכול? מה היה אצלנו שנחל כזה כשלון? מה יהיה בעתיד כדי שאקצור הצלחות.

הרבה שאלות. ולא לכולן יש לי את התשובה. וזה בסדר. אני יכולה להיות במקום שבו אין לי תשובות. יש אופק גדול והרבה לא נודע.

ולראשונה אחרי כמעט שנה וחצי, התחבקנו. חיבוק חצי חזק חצי רפוי. חצי מרגיש בבית, חצי נבוך.

עשינו את זה.

סיימנו יפה כמו שהתחלנו יפה.