ביקשתי שיחה ,קפה וסגריה יחד איתו. אחרי חודשיים בהם הוא מתעלם באופן מופגן מכל טלפון, אסמס ומיילים- אחרי שתי שניות הוא שלח הודעה חזרה- איפה?
אפילו אותי הפתיעה מהירות התגובה שלו. אינסוף עצות איחתופל קיבלתי, מהקרובים לי ביותר. "אל תתני לו לראות את הילדות". "רק עם גורם נוסף".

ואני חשבתי רק מה יהיה הכי הנכון לכולנו. האם אדם שנמצא בדיכאון יגיב טוב אם אשים אותו עם הגב לקיר? איזה טוב כבר יכול לצאת מזה?
בפעם הראשונה, אחרי הכרות של 13 שנים עם האיש, בפעם הראשונה הרגשתי כלפיו חמלה. הבנתי שהוא במצוקה נפשית גדולה מאוד. בפעם הראשונה הרגשתי חמלה ולא רחמים, לא מצב שאני צריכה לעזור לו להציל את עצמו מעצמו. יש לו בעיה גדולה מאוד בחיים ואני מבינה שקשה לו מאוד כרגע- וזהו. 
זה לא קשור רק לילדות. לא רציתי להטיף. לא להגיד שייקח את עצמו בידיים. הבנתי שאם אחרי חודשיים שהוא לא מדבר איתי- הוא שולח לי אסמס מצוקה בשישי בלילה ,כנראה הוא במצב גרוע מאוד.
קבענו בתל אביב. בקפה שפעם היינו יושבים בו לא מעט. הוא היה קפוץ, מתוח, קפוא. ברר את מילותיו בפינצטה. הביא הרבה תסכול וכעס כלפיי לפגישה.
יכולתי להקשיב לו, לכל מילה שאמר, מבלי להרגיש שאני רוצה להתגונן ומבלי שזה עורר בי אפילו טיפת כעס. והבנתי שחווית החיים שלו היא שאין לו אף אחד בעולם הזה. ושהוא תמיד לבד. ושהוא עושה הכול בשבילי ואני לא עושה עבורו כלום. והבנתי שזה לא קשור למציאות- כי הוא ואני יודעים שבמבחן המציאות היו לא מעט פעמים שתמכתי והתגמשתי ועזרתי. אבל חווית החיים היא לא מציאות. היא חוויה פנימית, סובייקטיבית.

ואני מרגישה שאני נושמת אוויר צלול. אני מרגישה חופשייה ומשוחררת. אני מרגישה שאני לא קשורה בחבל לאף אחד. ואף אחד לא יכול לקחת אותי יחד איתו למקומות הנמוכים שהוא נמצא בהם. לא הגרוש ולא אמא שלי ולא אחותי הגדולה. כשאני בודקת עם עצמי עמוק פנימה- אני שלמה ושמחה על הדרכים שבחרתי ועל ההחלטות שלקחתי ואני אומרת לעצמי- וואללה דרדסי, את ממש ממש בסדר!! אני לא לוקחת על עצמי דברים מיותרים. אני לא נכנסת למגרש אמוציונאלי שאין לי שום שליטה עליו. הבדיקה היחידה היא מול עצמי. ושם הכול בסדר. וזהו. זה המון בשבילי! היכולת להגיד לעצמי כל הכבוד, הכול ממש בסדר, והמקום שבו דברים חיצוניים לא מערערים אותי- כל זה חדש ומרגש.

ואני יודעת שמה שקרה עוד עלול לקרות. עם כל אחד מהדמויות המדוברות. כי זה כבר קרה יותר מפעם אחת בעבר. ופעם הייתי נעלבת ובוכה ומרגישה שזה לא מגיע לי. והתגובות שלי היו גורמות לזה שבמקום שהכול ייגמר ברגע זה נמשך ימים שבהם בא לי להתכסות ולא לצאת מהבית. אך לא כך הפעם. אין ספק שהייתי שמחה לפרטנרים אחרים בחיים שלי. אין ספק שחסרה לי לפעמים אמא. ולגבי הגרוש- אין ספק שזה מחזק אותי כמה נכון היה לצאת ממערכת היחסים איתו. איפה אני היום ואיפה הייתי אם הייתי נשארת בתוך הגהנום הרגשי הזה.
רק שזה מי שהם. ככה הם בנויים. זו דרכם. ולי אין שום יכולת לשנות את תפיסתם ואני מבינה יותר ויותר שזה גם לא תפקידי.
לגלות על עצמי את המקומות האלו היום אחרי כ"כ הרבה שנים שחשבתי שהם כנראה לא קיימים בי- החמלה, הרכות, הסבלנות. זו המתנה הכי גדולה שכל אחד מהם יכול היה לתת לי. שאני יכולתי לתת לעצמי.

אני לא מצפה מכן לכלום. אני יודעת מה היכולות שלכן לתת- ואני לא מצפה למעבר. 

לפעמים עדיין יש בי את התמימות הזו- שלא תצליחו לקלקל בי. את דרך החיים שבחרתי לעצמי שכל כך שונה משלכם- שלא תצליחו לשנות.

אני לא רוצה יותר שידרשו ממני דברים שאני לא יכולה לתת. לא רוצה שיצפו ממני לדברים כי אני לא במקום של לענות לציפיות שיש לאנשים ממני. 

העובדה שסיפרתי לכם את מה שחוויתי זה רק בגלל שהיה לי ברור שאתם חלק מהחיים שלי ובשל כך כדאי שתדעו מה שקורה בהם. אני לא מייחסת חשיבות לזמן או לרגע. אני מייחסת חשיבות גדולה בכך שאני בוחרת לספר.

כשקרה מה שקרה ביום שישי בערב- צלצלתי אינטואיטיבית למי שצלצלתי כי הייתי רחוקה והייתי לבד והייתי צריכה מישהו שרגע יעשה סדר במחשבות שלי וירגיע אותי. אפילו לא חשבתי על האופציה של לבקש ממישהו שייקח את הילדות. הכול קרה מהר.. מהר מידי.. ופעלתי הכי נכון בשבילי באותו הרגע.

בסוף- מה שחשוב לכן הוא למי צלצלתי קודם ומתי אתן ידעתן מה שקרה.. הדגש הוא התפל ולא העיקר.

אני העיקר. אני אני אני אני אני. מה שחוויתי. מה שעבר עליי. הפחד. החרדה. אני ואני ואני. 

אני לא מבינה איך השאלה הראשונה ששאלת אותי הוא למה לא התקשרתי אלייך. עוד פעם הלמה הזה. עוד פעם הביקורת. למה אני לא משתפת. למה ולמה ולמה. 

למה לעזאזל זה מה שחשוב?

זה מה שחשוב לך. וזה מה שחשוב לבת הגדולה שלך. וזה לא מה שחשוב לי. לא חשוב לכם לכבד את ההחלטות שלי. לכבד את דרכי הפעולה שלי.

ולא חשוב לי יותר שתכבדו.

ככה אני. ככה בחרתי לפעול. ככה בחרתי להתנהל. לא אתן חשובות בסיפור הזה. אני חשובה והילדות שלי חשובות. וזה כל מה שמשנה. ואם לא מתאים לכן איך שאני מתנהלת- אז שלא יתאים לכן. אם אתן בוחרות להפגע - תפגעו. 

רק תשחררו אותי מכל הדרמות שאתן מייצרות. אם הייתה בכן טיפה של דאגה אמיתית- כזו שחושבת באמת עליי ולא על עצמכן, למה אתן האחרונות לדעת, הייתן מחבקות..הייתן מחזקות אותי.. הייתן נותנות לי את הקרקע שאין לי בתוך הבית, כי אתן אמורות להיות הבית.

אבל זה תמיד עם בא עם רשימת דרישות- של איך זה צריך להיות מבחינתכן. ואני לא במגרש הזה יותר.

אני בניתי לעצמי חיים מחדש בשנתיים וחצי האחרונות- בעשר אצבעות בניתי. 

ומי שלא מתאים לו דרך ההתנהלות שלי והבחירות שאני עושה- לא חייב להיות כאן. אני לא דורשת מכן אף תנאי כדי להיות חלק מהחיים שלי ובתמורה- לא מסכימה שאף אחד יכתיב לי תנאים למערכת היחסים שלי איתו. 

אין לי ספק שלא תבינו בכלל על מה מדובר. אני אפילו לא יודעץ אם אי פעם תדעו את כל מה שנכתב פה.

דבר אחד ברור לי- משפחה לא בוחרים ויחד עם זאת, בוחרים את מי שרוצים קרוב. 

שמונה בערב, אני מנמנמת לי במיני סוויטה שלי במדבר, מתעוררת ורואה שיש לי אסמס, חצי מנומנת את קוראת אותו ואז עוברת למצב דרוך- בהול:

"דרדסי,אני מצטער. אני לא יודע מה לעשות.אני לא מתמודד עם הבנות.התפרצתי עכשיו בצורה לא פרופורציונאלית. ואני חושש להן. אני לא במצב להיות איתן".

עולמי חרב עליי בשנייה, ואז התעשתתי. הידיים רעדו לי, דבר ראשון הדלקתי סגריה. יצאתי החוצה למרפסת, מתפללת שיענה לי לטלפון. ואכן ענה, נשמע חצי בנאדם. שלחתי את מיצי ואחותי לאסוף ממנו את הילדות, פרצתי בבכי. רציתי לצאת מעורי, להגיע הבייתה, להיות איתן. ובמקום זה לקחתי את השבת לרגיעה במדבר, לכמה נשימות בשביל לעצמי, כי ידעתי שאני אצטרך את זה לשבוע הזה..

אני יודעת שהוא דרמטי. אני יודעת שאני המקום אליו הוא קורא לעזרה. אני יודעת שהוא גם צריך עזרה.. ושהוא, מבחירה שלו, לגמרי לבד בעולם הזה. ואני שמחה שלפחות לקחת אחריות וסימס לעזרה. 

רק שאני יודעת גם שאני לא רוצה יותר לעזור לו כמו שעשיתי עד היום. אולי כי בעיקר העזרה שנתתי הייתה בדמות של לקחת אחריות ולנסות לפתור עבורו את הדברים. רק שאני לא מרגישה אליו כלום. ממש כלום. שנים של דכאון ואפס טיפול עצמי. 

אבל, וזה אבל גדול. תמיד יהיה ביננו קשר עבות.. קשר שלא ניתן יהיה לנתק.. ואני חושבת שאני יכולה לעלות מדרגה. להציע שייקח עזרה מבלי לקחת אחריות.

וזה מצריך ממני התעלות גדולה. אפילו גדולה מאוד. 

אז לקחתי נשימה, אחרי יומיים שהוא מסנן אותי ותכננתי שגם היום לא יהיה עם מי לדבר. 

ביקשתי להזמין אותו לשיחה קפה וסגריה. והוא ענה תוך שנייה- איפה? 

אז קבענו מחר בתל אביב ליד הבית שלו. לקפה, שיחה וסגרייה. 

אני עוד לא באמת יודעת מה אני רוצה להגיד. אולי בכלל כדאי שאני אתחיל בלהקשיב למה שיש לו לאמר. 

ולהציע לו שייקח עזרה אמיתית. ולא- כדורים זה לא מספיק. צריך גם תמיכה נפשית מילולית. צריך פסיכולוג. צריך לשחרר את כל החרא הזה שהוא סוחב עם עצמו כבר 37 שנים. והיום, יותר מתמיד, צריכה להיות לו סיבה טובה לרצות לעשות את זה.. שתי אפרוחיות קטנות שצריכות אבא בריא בנפשו.

ואולי הוא כל כך עמוק בבור ולא רואה שום דרך לצאת משם אבל יש ועוד יש איך. גם אני הייתי שם, וחצי מדינה בערך משכשכת בבוץ הזה. ואני יודעת כמה קשה לו שהוא צריך לשלם במחיר של לוותר על שבת עם הילדות. אבל הוא חייב, פשוט חייב לקחת עזרה חיצונית.

אני לא יודעת איך זה יהיה מחר. אני מתפללת שאצליח לשמור על עצמי. לא ליפול ביחד איתו לבור. שאצליח להעביר את המסר.

הלוואי שהייתי יכולה להתעלם. כי בפנים שלי - זה מה שהכי הייתי רוצה לעשות.