כי אני לא מכירה משהו אחר. גבר אחר. לחיות לצידו ולהיות לידו.

אני מכירה אגו ופחד מלפגוע. חשש מתגובה ולכן חשש מהתנהלות. 

מכירה אורח שחיי בבית. מכירה גבר שרוצה את כל מה שאין לי להציע לו. חופש וסקס חופשי עם כל הבאה לידיו, סמים, סרטים עד אמצע הלילה, רק אל תספרי לי ששוב הילדה חולה או שאת עייפה מידי כדי לעשות איתי סקס.

אני מכירה אהבה גדולה של שני ילדים. שאהבו עד שנשרפה להם הנשמה.אני מכירה גבר שכל היבלות שלו חשופות וכל הליכה לא מחושבת לידו דורכת ומכאיבה לו. אני מזהה בעצמי פחד. כמו של חיה חשופה שתמיד מוכנה להטרף. אז כשהיא מריחה סכנה, מקילומטרים,  היא כבר בורחת, שומרת על נפשה. אין סיכוי להיות חשופה. כי חשופה שווה מוות.

אז אני לכאורה עזבתי אבל כל זה אולי ולא עזב אותי?

אולי אני ממשיכה לברוח מאינטימיות. מהלכניס גברים לחייים שלי. לאחרונה אני גם בורחת מלהכניס אנשים בכלל. משתבללת בתוך עצמי. תעזבו אותי ודי. 

עייפה אפילו מבנותיי. המעיין המכיל הולך ומתייבש לו ולא בגלל ימות הקיץ החמים. זו אני שמייבשת אותו במו ידי. לא מחייה, לא מכניסה בו חיים. לא משקה. בורחת מעצמי. בורחת מלהרגיש עם עצמי טוב.

אני בכלל בורחת? אולי אני שופטת את עצמי לחומרה? רגע אחד שאני מרפה ואני כבר קוראת לעצמי מפסידנית. נרדמת בשמירה. אני זוכרת זוגיות של תסכולים,חוסר תקשורת, חוסר הבנה, חששות, מקום שבו אני לא מובנת ולא מצליחה להבין. מקום שאין בו הומור יש בו שפיטה מכל הכיוונים. וזה המודל שאני מכירה. מודל של שני ילדים שאהבו עד שנשרפה להם הנשמה.

אז לפעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה. בשביל מה לאהוב, להכיר,להכניס מישהו לחיים שלך. ולא בגלל שאני מפחדת להפגע. אני לא מפחדת על הלב שלי הוא חזק. באחריות. אני פשוט יודעת שלאהבה יש תאריך תפוגה וכל זה פתאום נראה לי בזבוז מיותר.

אני רואה סביבי.אחרי כמה שנים גם לאהבה הגדולה ביותר יש תאריך תפוגה. או שנשארים מתוסכלים, לא מסופקים,נבגדים או בוגדים. זה כאילו אני לא מאמינה יותר באהבה. וזה בעיניי הכי עצוב. אנ י מפחדת שוויתרתי על זה.

אני שבדמיוני חוגגת אינטימיות ומשפחה, זוגיות והתפתחות בזוגיות. אני אולי וויתרתי על זה? וויתרתי על לקחת שם סיכונים? מפחדת להפסיד? מפחד להתמודד עם הלא נודע? מפחד ללמוד משהו חדש על אהבה? על עצמי?

כן. אני מ פ ח ד ת!! 

מפחד מעצמי. מהאהבה. מזוגיות. מלהתחייב שאני אוהבת. מלהתחייב שמי שיכיר אותי היום ירצה שזו תהיה אותה אחת גם בעוד שלושים שנים. מפחדת מלחשוף את  מי שנמצא מולי. מפחדת להתחרט. מפחדת לחלום ולהפוך את החלום שלי למציאות. או שאולי אני בכלל פוחדת מלהבין שהחלום הוא באמת חלום ואין כמותו במציאות.

ובמקום הזה אני מרגישה משותקת. לא פועלת. רדומה. ובעיקר נמנעת.

והמנעות זה נורא.

זה הסוף מבחינתי.

אמור להיות טוב עכשיו. לכאורה החיים מתנהלים דיי כרגיל. היחסים עם האקס על אף שמידי פעם הם עולים על שרטון, הם רגועים. העבודה. מערכות היחסים עם האנשים הקרובים אליי. הבנות. הפסקת העישון. בעצם חוץ מרגעים קטנים, לא מתחוללת אף דרמה בחיי. אני לא בדאון מטורף ולא בהיי מטורף. אני בסדר. ממש בסדר. אז למה זה מרגיש לעזאזאל כל כך לא בסדר?? 
השגרה היא האוייב שלי. אני לא נהנית ממנה. אני בעיקר זזה באי נוחות. אני כמו מרי פופינס, יש שלב שבו אני מתחילה לזוז באי נוחות במקום שלי ומבינה  שהגיע הזמן לפתוח מטרייה ולהתעופף למקום חדש. 
באמת שאני לא מתגעגעת לדרמות. לחוסר רצון לצאת מהמיטה. לחוסר יכולת לראות קצה של קצהו של תקווה. של פחדים משתקים. של כאב ששולט. גם לא מתגעגעת לרגעים שאני מרגישה על גג העולם. שהכול אפשרי והכול אני יכולה. בעצם, אם אני לא מתגעגעת לאף קצווה אזי אני שואפת לאמצע. אותו האמצע שאני נמצאת בו עכשיו. אבל כלום לא ממלא אותי. לא מרגש אותי. לא גורם לי להרגיש.

אני בעיקר עייפה. מותשת. מתנהלת כי צריכה להתנהל. אין בי חדווה ושמחה. יש בי מותשות. ואני מבינה מאיפה זה מגיע. אבל אני גם מרגישה שאני זזה באי נוחות ובא לי לפתוח מטרייה.
והכי מבאס הוא שאני לא יודעת לאן לעוף. ובמקום הזה כלום לא מספק אותי וכלום לא ממלא אותי. כי אני עצמי לא יודעת להגדיר את המצב בו ארגיש מלאה ומסופקת וכשזה לא מוגדר לא ניתן לדעת אם  הגעתי ליעד.

ג'י פי אס לא מנוצל. מלא מידע על מקומות אבל לא לוקח לשום מקום.

לא אוהבת להיות במקום הזה וגם לא מסוגלת להוציא את עצמי ממנו.

ישנן תכונות ומאפיינים שקשה לי איתם מאוד באחרים ובעצמי.

גסות רוח, כעס מוגזם, בוטות, חשיבות עצמית, בטחון מופרז שלא נשען על שום דבר, חוצפה, להגיד כל דבר כל לא מעניין אותך מי נמצא מולך.

אתמול חוויתי מכל אלו במנות גדושות.

אתמול הייתי צריכה להחלץ בכוח מהתבניות המוכרות שלי וזה היה לי קשה והיום, במבט לאחור אני מנסה להבין מה הרווחתי מזה. מה הרווחתי מלא להגיב את התגובות האוטומטות שלי אלא לנשוך את הלשון ולעבור הלאה.

שני גברים. שני אריות. נולדו באותו היום בדיוק רק בהפרש של שמונה שנים.

כל אחה"צ התווכחתי עם אריה אחד שסוגר איתי משהו אחד ושוכח אותו. מביא אותי שוב לשנות תבניות. שוב המון כעסים ושנאה. שוב ריבים, הרמת קול, מקומות שהם מבחינתי נמוכים. קשה לי עם עצמי כשאני כועסת כל כך ושונאת כל כך. קשה לי לאהוב את עצמי ככה. קשה לי להבין את עצמי. נכנסת לצונאמי שאני לא רוצה לקחת בו חלק.

אריה שני, נפוח מעצמו. מבלה איתי ערב. מהרגע הראשון, כמעט על כל שאלה שעניתי או דבר ששיתפתי, הייתה נימה של ביקורת. איזו חשיבות עצמית כזו שבא לקחת סיכה ולהוציא ממנה את על האוויר. מהרגע שהתחלנו לנסוע, קצת הצטערתי שנענתי להצעה של האריה. הוא כאילו לקח איתו ברכב איילה. הוא לא מתכוון לטרוף אותה אבל הוא עושה לה טיזינג שלא תשכח לרגע שמדובר באריה.
לא הבנתי מה אני עושה כאן. ניסיתי להנות מהסיבה שלשמה הגענו. שתיתי קצת, שרתי קצת. הרגשתי איילה לכודה. וזה עיצבן אותי. כי בכ"ז אני יודעת לרוץ מהר, אני זריזה, קלילה, לא חייבת לתת לאריה את התחושה שיש לו כוח עליי.

ובדרך הבייתה האריה נתן את הופעת חייו. אמר משפט לגמרי באין כניסה. חץ אחד ישר לתוך הלב. הייתי המומה. ממש. באוטומט שלי התחיל דיאלוג פנימי. תגידי לו שיסתום. שמי הוא חושב שהוא. שהוא חצוף ואין לו מושג על מה הוא מדבר. שיעשה טובה ויעצור את האוטו, את כבר תסדרי בלהגיע הבייתה ושבכלל, יעשה פעולת העלמות וימשיך לאיילה אחרת. הוא אריה טרחן.
אבל לא עוד פעם האוטומט. גם לא היה לי אומץ. במקום זה התכנסתי בתוך עצמי. לא חשבתי שיש טעם אפילו להגיד שזה פגע בי או שזה לא לעניין. העברתי את הדרך. עניתי ברפרוף על שאר השאלות המעצבנות, ירדתי מהרכב מבלי להסתכל עליו אפילו וסגרתי אחריי את הדלת.

בפנטזייה הייתי רוצה לצעוק, לקלל, להגיד לכל אחד מהם בדיוק את מה שאני חושבת עליהם בפרצוף. לרגעים איבדתי שליטה, והתנהגתי בדיוק כמו האריות שמולי. אבל זה רק גרם לי לשנוא את עצמי יותר ולא אחרת. איילה בגוף נמר. זה לא עובד.
כשמישהו לוחץ על על כפתורים האוטומט זה להתפוצץ, לבעוט, לכעוס ולפעמים גם להחזיר את אותה ההתנהגות של זה שמולך.

זה היה המלכוד שלי 11 שנים. אימצתי דברים שבעצמי שנאתי.

האם לשתוק ולא לענות הם חולשה? האם לא להכנס לוויכוח זו דלות? האם לא להגיד באותו הרגע בצורה הכי בוטה מה את חושבת על זה שמולך זו השתפנות? מה גורם לי לפעמים להיות כנועה מול אנשים מסוימים? זה סימספטום שחזר על עצמו בכמה גרסאות השבוע. במו"מ מול מנכ"לית אחת שהתפוצץ לי בפנים והרגשתי שהיא מצמיתה אותי. שאני נאלמת דום מולה. מול המנכ"ל שלי שאני לא מצליחה לייצר מולו שיחה אודות שכר. מול האריה הראשון שאני יודעת שהוא בסה"כ חיה אבודה בעולם ומול החתול השני שהוא בסה"כ רעש גדול בלי שום קבלות.
זה נכון לענות מיד חזרה? להראות כאילו אף אחד לא יכול עליי? או לשתוק ולשחק אותה כאילו כלום לא נוגע בי? לשתף ברגשות של מה זה עושה לי עכשיו שככה מדברים אליי? לבעוט? להעלם? לדקור חזרה?

קמתי הבוקר מתוסכלת. קמתי בכעס על עצמי איך לא אמרתי כלום לחתול השני.

יש רגעים שאני חדה, זריזה,שנונה, בועטת, מתחכמת.
יש רגעים שאני נאלמת דום. שאני איילה לכודה מול פנסי הרכב המתקרב.

לא הכול קשור אליי. אני לא יכולה לשאת על עצמי את טפשותם של האחרים או את החוסרים שלהם. אני לא יכולה לתקן את כל העולם כפי שחשבתי כשהייתי ילדה אלא רק את עצמי, ואת זה אני מבינה היום כאדם מבוגר.
אני לא יכולה ולא צריכה להשקיע משאבים ולשנות את מי שנמצא מולי. לא לחנך אחרים ולא לנסות לשנות אותם.

אלא רק לנסות ולשפר את עצמי. וגם- לא למען מי שנמצא מולי, אלא רק עבור עצמי.
בשורה התחתונה, אני צריכה לשפר את איכות החיים שלי. להיות אדם טוב יותר בשביל עצמי.
אם הייתי תוקפת חזרה את אחד האריות אולי הייתי מראה להם שגמני יכולה לנשוך אבל מה זה היה נותן לי? לעצמי? להתנהג כמו אריה פצוע? לא אלגנטי.
אם אני בוחרת לקחת צעד אחורה, גם אם בשפת האריות זה מתפרש ככניעה. בשבילי הרווח גדול יותר. כי שמרתי על עצמי ועל הערכים שלי.

וגם האריה החזק ביותר רוצה לפעמים לנוח.