מה יהיה הסוף? מתי הוא יגיע? מה יהיה האירוע המכונן שיעצור את הירידה הבלתי נגמרת הזו, הירידה בלי בלמים. 

מי יתקע בקיר? מי יאבד הכול? מה צריך לעשות כדי שזה יעצר רגע לפני שמישהו יתרסק?

ארוע ועוד ארוע. 

הלב שלי במלחמה טואטאלית עם הראש. יש אותו. יש אותי ויש את הילדות באמצע.

מה מבטיח לי שבפעם הבאה לא יקרה אירוע שהפעם הן יהיו חשופות לו והלב התמים שלהן ישרט לעולמי עד? 

מצד אחד אני ברחמים , רוצה לחבק אותו, לעטוף אותו כמו תינוק ברחם, לתת לו את התחושה שהוא מוגן ובטוח. מצד שני זה המקום ששמור לילדות שלנו. 

ומה לעזאזל אני עושה? הן מצפות לו ומחכות לו ואוהבות בו ובוטחות בו. לא יודעות מאום על הצלילה החופשית שהוא עושה. מצד שני- איך אני ממשיכה לשלוח אותן אליו כאילו כלום לא קרה וכלום לא יקרה? 

החיים שלי יוצאים משליטה ואני רוצה כ"כ לשחרר ויש קול פנימי שאומר לי שאסור לי לשחרר.

אני רוצה שהוא יעזור לעצמו. אני רוצה לשחרר את הסלע שקשור לי לרגל ומושך אותי יחד איתו לצלילה החופשית. זה סרט רע. סרט שלא קשור אליי ולא קשור לערכים שלי, לערכים שעליהן אני מגדלת את שתי הקטנות.

אני מפחדת שמשהו רע יקרה. ומפחדת מלהבין שאין לי יותר שליטה על הדברים. ואולי בעצם יש? 

אני כ"כ לא יודעת מה לעשות. כ"כ מבולבלת. כ"כ מנוגדת. כ"כ רוצה שזה יגמר. 

זה לקבל את הגבר שלך במאור פנים כשהוא מגיע הבייתה

זה להבין שיש לו חלקים בחיים שלא קשורים אלייך

זה להקשיב לגבר שלך, לשמוע, להעצים אותו, לאפשר לו לעוף עם החיים.

זה לתמוך בו- גם כשאת לא תמיד מסכימה לדרך. 

להיות חברה. לאפשר לו גם את הרגעים שלו לבד. 

זה לפנק אותו- באוכל שאת יודעת שהוא אוהב, למלא אמבטיה ביום שהיה לו קשה, למצוץ לו סתם בלי סיבה.

לתת לו לשכב על המיטה וללטף לו באהבה את כל הגוף.

להעיר אותו לפעמים בבוקר עם הקפה.

להיות אישה- זה לתת לגבר שלך להיות גבר.

אני לא מבינה. 

לא מבינה איך זה שכ"כ הרבה אנשים סביבי, לא מאושרים, לא מסופקים, לא שמחים בחלקם.

איך עוד זוג שנראה כ"כ מבטיח- מפרק את החבילה

איך מטפלת באנשים- חווה התקפי חרדה עצומים

איך בחורה שהעיסוק שלה הוא מודעות- סוחבת איתה תיק של בעיות בלתי פתורות מהעבר

איך גבר מחונן שחווה הצלחות בחייו- נופל לדכאונות תהומיים.

אני רואה את זה ונחשפת להמון סיפורי חיים במסגרת העבודה שלי.

ומבינה שיש לי אחריות עצומה ותפקיד משמעותי בציוד שאני נותנת לילדות - בצידה לדרך של החיים.

אני מבינה כמה זה חשוב שיהיו קשובות לעצמן, קשובות לרצונות שלהן. כמה זה חשוב שיעצרו מידי פעם- וישאלו את עצמן מה הכי טוב להן, מה ה-ן רוצות.

אומרת להן שוב ושוב, שיעשו את הכי טוב שהן יכולות, וזה יהיה בסדר גמור. כי זה הכי טוב שלהן, וזה מה שחשוב.

מבינה כמה זה חשוב לתת להן משפחה שאוהבת ועוטפת ומחבקת. שילמדו מה זה סביבה תומכת. כמה זה חשוב לראות את הזולת, לכבד את האחר, לתרום.

כמה זה חשוב לדעת לדבר רגשות, להגיד באמת. נעלבתי, אני כועסת, אני שמחה. לברך על מה שיש לנו בחיים- במקום לראות רק מה שחסר.

להגיד בכל ערב את הדברים הדברים הטובים שקרו לנו היום. ללמוד לשחרר לפעמים, לזרום לפעמים.

לחבק, לאהוב. להתייחס לדברים בהומור ובצחוק. ולהשתדל לראות את הטוב בכל דבר. גם אם נראה לנו שהכול רע וסופי וגרוע באמת- לזכור שהכול בר חלוף. זה בטח לא מבטל את ההרגשה המזופתת שיש עכשיו- אך זה מפחית את העוצמות.