הכאב הזה מוכר לי.

עברתי אותו פעם אחת- בתופת עוצמתית ומכלה כל חלקה בגוף. כאב שמפלח את איזור בית החזה. כאב שמכניס למיטה וגורם לשיתוק.

אח"כ עברתי אותו שוב בגלים קטנים קטנים.

וכל פרידה מגבר, גם שהיה גבר זמני, החזיר לכמה ימים את הכאב המוכר.

כך גם הפעם.

הכאב המוכר חזר. ויחד איתו עלו גם דברים חדשים.

הלב שלי- אני יכולה לסמוך עליו. הלב שלי יודע גם להתאהב ולא רק לכאוב. הלב שלי יודע להפתח, יודע להרגיש. הלב שלי מוכן להפתח. 

הלב שלי פתוח לאהבה. גם אם זה כרוך לפעמים בכאב. 

זה מסלול ארוך ארוך, אולי אפילו אינסופי. אולי הסוף שלו מסתיים כשהגלגול שלי בעולם הגשמי מסתיים.

ולאור כל המסלול הזה שאני מהלכת בו, אנשים מצטרפים אליי, ממשיכים, פורשים, מצטרפים אנשים חדשים ועוזבים אנשים יקרים.

ולי יש את הקצב הזה שלי בתוך המסלול הזה. לפעמים יש כאלה שעוקפים והולכים לפניי. לפעמים כאלה שאיתי יד ביד. ולפעמים כאלו שנשרכים מאחור. ועוזבים. לכל אחד קצב אחר, פעימות לב שונות. לב אחר.

המסלול ממשיך. הלב שלי פתוח. 

אני רוצה שתחבק אותי ורוצה שתגיד לי כמה אני עושה לך טוב

אני ממש זקוקה לשמוע ממך מילים של חיבה ורצון טוב

לא רגילה לקצב ולדרך התבטאות שלך

ומרגישה שזה יוצר פער שעושה לי לא טוב. והלא טוב עושה לי ללכת לאיבוד. ולא יוצאים ממני דברים טובים או דברים שאני אוהבת בעצמי או גאה בהם כשאני הולכת לאיבוד.

אני לא מצליחה להשתחרר מהפנטזיה הזאת שיש לי בראש .

גבר שישא אותי על כפיים ונפליג ביחד. והכול יהיה קל ופשוט. הנאיבית שבי מסרבת להרפות. 

ואם אין את מה שאני רוצה שיקרה אז אני לא מסוגלת עם מה שכן יש שקורה.

ואני מלאה ברגש. מתפוצצת מרוב רצון לתת ולהיות בשבילך.

ואתה מרגש אותי בכל כך הרבה רמות שאני מרגישה שעוד רגע ואני מקלקלת את זה כמו שרק אני יודעת לקלקל כשאני נכסת לתסבוכות רגשיות.

ואז אני פולטת מין שלשול מילולי עליך. מלבישה עליך כל מיני תפקידים ורוצה אותך בקצב מסוים.

ובעיקר מפחדת.

מפחדת שאתה לא אוהב חלקים מסוימים שבי.

מפחדת שתדחה אותי.

מפחדת לא להצליח להיות קלילה ורכה ונעימה.

מפחדת שלא תרצה בי כמו שאני רוצה.

ואני לא רוצה לפחד. לא רוצה לפחד על הלב שלי ועל הרגשות שלי ולא רוצה לפחד להיות חשופה. לא רוצה לפחד להפגע. לא רוצה לתת לעצמי להסחף ולהיות אני כמו שאני רוצה להיות. לא רוצה לעצור דברים שכבא להם לצאת החוצה רק בגלל הפחד.

אני רוצה ומפחדת ולא להיות יודעת מה לעשות.

אתה נכנס לתוך חלל שהיה ריק הרבה יותר מידי שנים. 

שכבנו והרגשתי בבת אחת כל כך מוצפת- שלא יכולתי להכיל את זה. לא יכולתי להיות עם הרגשות שעלו בי. 

הוא היה בתוך הגוף שלי, בתוך הלב שלי בתוך כל כולי.. נמלאתי נחשול של התרגשות אדירה

רציתי לבכות מרוב שזה היה מציף כל כך

עצרתי באמצע ושיתפתי במשפט מאוד קצר

אבל בעצם בעצם מה שבאמת הרגשתי

זה שאני מתאהבת בו