זו אני ששכחתי לשחות. זו אני שלא שיחררה עד הסוף ומרגישה צורך לקחת אחריות או לדאוג בעבור דברים שאינם חלק ממי שאני היום. זו אני הבוחרת לצוף ולהחזיק את הראש ולא לשחות למקום מבטחים. זו אני ורק אני שיכולה לשחרר את עצמי ולהמשיך לעוף.

זו אני שמפחדת ממה זה אומר עליי. זו אני שפיתחתי ערך עצמי נמוך. זו אני שמוכנה לעשות דברים גם אם הם באים על חשבוני שלי. זו אני שהחליטה לייצר תמונת מציאות ורודה. זו אני החומלת, המבינה, הסוציאלית. זו אני המחליטה להשקיע את האנרגיות שלי במקומות אחרים ולא בעצמי.

זו אני שפיתחה דיבור פנימי ביקורתי כ"כ. קשה כ"כ כלפי עצמי ורך כ"כ כלפי כל שאר העולם.

זו אני שמחבקת את כל הנמצא בצרה- ולעצמי לא נשאר לי שום חיבוק ואף טיפת חמלה.

זו אני שלא תקבל את פרס גרושת השנה ואם השנה. כי אין באמת פרס כזה. 

זו אני שתמיד אמרתי- שאני רוצה להסתכל על החיים של בדיעבד ולהיות שלמה עם הדרך.

אז אני עושה עצירת חנייה. 

ומחזירה את הפוקוס אליי. לדרדסי.

ומחליפה תקליט. מחליפה לדיבור פנימי אחר.

מעתה - אני קמה כל בוקר ואלו המילים שייאמרו מול המראה, בלב, בלילה במיטה, בהפסקות הסגרייה (חזרתי לעשן!!) ובאתנחתאות:

אני יפה. ואני מוצלחת. ויש לי את היכול להשיג כל דבר שאני רוצה בחיים שלי. ויש לי זוגיות- אוהבת ותומכת. ויש לי בנזוג לחיים שמפיח בי תשוקה לחיים. שאוהב את החיים וחיי אותם עד הסוף. ואני מרגישה שאוהבים אותי כפי שאף פעם לא חשבתי שאפשר. ואני חווה שיתוף והערכה הדדית וכבוד. ואני מרגישה שייכת למשפחה החדשה שהקמתי. ויש לי עוד שני ילדים מהזוגיות השנייה שלי. ואנחנו משפחה מורכבת ומאושרת. וטוב לי. טוב לי במקום שבו בחרתי להיות. אל אף שהחיים מזמנים אינסוף מהמורות והתמודדיות- אני מסוגלת להכול. ואני זוגית ומרגישה זוגית- ומרגישה שיש לי פרטנר אמיתי לחיות איתו את החיים. 

ואנחנו בית שמארח כל הזמן- משפחה, וחברים, ואת החברים של הילדים. ואוכל טעים ומוסיקה כמו שאני אוהבת תמיד מתנגנת לה ברקע. ואני נוסעת לחופשות לבד למלא מצברים. ואנחנו נוסעים לחופשות זוגיות ואחת לשנה גם חופשה משפחתית ומגבשת. 

ויש לי קשר בריא ופתוח עם הילדות שלי. והבית הוא מקום שבו מותר לכולנו להיות- פשוט להיות, מי שאנחנו ואיך שאנחנו. ואני אוהבת ומרגישה נאהבת. ומרגישה מוערכת. ויש לי זוגיות שמאפשרת לי צמיחה והתפתחות אישית. ויש לנו סקס שמכיל את כל הדברים יחד- גם חשמל וגם רכות. 

וטוב לי. פשוט טוב לי בחיים שלי.

פשוט  ככה. 

איך יכול להיות שמשהו שנפרדת ממנו- תופס מקום אלים כ"כ בחיים שלך.

מאז שהפסקת להיות בולם הזעזועים שלו- החיים שלו מתפרקים חתיכה אחר חתיכה. כל מה שהיה נראה נוצץ מהצד- קורס ומותיר אבק דק אחריו. 

הדכאון, הכדורים, הרגעים בהם לא מצליח לתפקד. העלמויות. צו חיפוש ואז מעצר וזה כמה שעות אחרי שהקטנות היו אצלו בדירה. ועכשיו פיטורים. "כל מה שנשאר זה לקפוץ מהגג ולסיים עם החרא הזה" הוא כותב. ואת יודעת שאת האדם היחיד שיש לו בעולם שהוא מסוגל לכתוב לו את זה. 

כותבת לו שוב כמה את מצטערת בשבילו. שוב הילדות לא ישארו לישון אצלו היום. שוב תמציאי סיפור על אבא. שוב תחזיקי את הכול שלא יקרוס. כי אם מתפרקת- הבנות יפגשו את החיים באכזריות פינת מציאות. ואת הרי רוצה לחסוך את זה מהן.

אז איך זה יכול להיות שאחרי שהתגרשת. אחרי שהחלטת לפתוח פרק חדש בחיים שלך- אנרגיית החיים שלך מופנית כדי להחזיק את מה שנשאר כדי שלא יתנפץ לחתיכות קטנות יותר. זה עשרות של כדורים שעפים באוויר ואת מנסה לתפוס את כולם שלא ייפול אף אחד.

ואין לי יותר אוויר. אין לי יותר לא יכולת ולא רצון. כי קפצתי למים והוא קשור לי לרגל כמו משקולת שמאיימת להטביע. ובמקום לשחות למקום מבטחים אני רק מנסה לצוף ולא לטבוע. ואני לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה לטבוע. ולא רוצה לחיות בהשרדות. אני נועדתי לשחות. נולדתי לבחור. נולדתי לשמוח, לצמוח, להצליח, להתקדם. מרגישה שוב ושוב שזה לא סיפור החיים שלי- שזה שזה של מישהי אחרת. מישהי שאם הייתי שומעת את הסיפור שלה מהצד- הייתי מרחמת עליה.

והכי אבסורד? שבפנים בפנים שלי אני יודעת שהכול יסתדר עבורי- שהכול יהיה בדיוק כמו שאני רוצה עבור עצמי. וכשחוזרת לכאן ולעכשיו- צריכה מכשיר הנשמה.