היי דרדסי הקטנה. את בת חמש ואת קמה בלילות למיטה של אמא כי פחד גדול משתלט עלייך. ואת אוחזת חזק בקרמיט הצפרדע, ובשקט בשקט מתקרבת כדי לקבל חיבוק, ואמא מתרגזת ושולחת אותך חזרה למטה. ואת זוכרת? היית מטפסת למיטת הקומותיים שלך, אוחזת חזק בקרמיט הצפרדע, ולא מצליחה להרדם עד שהעייפות הכריעה. אמא לביאה הייתה לך, אבל את. את הרגשת לפעמים שאין שם מבוגר שבאמת אוהב אותך ודואג לך. שמחבק אותך גם ברגעים הלא מוצלחים שלך.

ואני כאן כדי להגיד לך. שאני המבוגר האחראי. את יכולה לסמוך עליי. אני כאן, ממש כאן. כל הזמן.

ולפעמים באים שוב הפחדים לבקר. הפחד להנטש. בכל פעם שנפתח הלב ואת חשופה. בכל פעם כזו יקרה איזה משהו שמייד יפעיל את חרדת הנטישה שלך. ויחד איתו אימצת לעצמך איזה מנטרה כזו שעדיף כבר לבד. כדי לא להפגע.

כן. אני עדיין הולכת לפעמים לאיבוד בתוך עצמי. מאבדת לגמרי את עצמי. מרגישה כל כך LOST. לא מוצאת את עצמי. חוסר שקט, כעס, מועקה בחזה, לב דופק חזק. חרדה. שוב חרדה.

ואיתה מגיעה חוסר הסבלנות לעצמי. והמון ביקורת. 

הכל בסדר ילדה קטנה. הכל ממש בסדר. זה רק הפחדים שלך. 

אני כאן. שומרת עלייך.