אני לא זוכר מתי זה היה אבל אני כן זוכר את המקום.

מרכז הכרמל שעות הערב המאוחרות, ושוב לא זוכר ממש מה עשינו שם.

איכשהו השיחה עברה לנושא של נעלין/בלעין וההפגנות שם, בתור מישהו שהיה במקום הזה תקופה דיי ארוכה הרגשתי צורך כמובן להשתתף בשיחה רק כדיי לגלות מישהיא מחדש.

זאת הייתה בעצם חברה של חברה לא הכרתי אותה ממש ישירות אבל היא אמרה שם משהו דווקא מאוד חכם.

זה הלך משהו בסגנון של: אני בטוחה שלא כל אחד מגיע לתנאים הקיצוניים האלה ואני בטוחה שכולם נכנסו שפויים לחלוטין לסיטואציה הזאת אבל אני גם יודעת שאחד מ... כן מקבל את הסיבוב הזה ומתחיל להתנהג בצורה קיצונית שלא בהכרח לאשמתו. מה שאני אומרת הוא שצריך גם להכניס למקום הזה פסיכולוגית או משהו שיידבר עם החיילים האלה פעם ב.

זה גרם לי כמובן להשתתק מייד ורק להנהן בהסכמה.

כמובן שחשבתי על זה עוד הרבה באותו ערב מצד אחד על כמה הפתרון שלה פשוט ויחסית יעיל.

מצד שני על מה שכן פחדתי להודות מולה, על העובדה המצערת שזה לא "אחד מ..." זה כולם.

התנאים, המקום, ההתנהלות היומיומית במצב של כמעט אי שפיות מצפונית - ולא אני לא מדבר על זה שאנחנו עם כובש ואכזר אני מדבר על הבירוקרטריה שלפעמים גורמת לך למנוע מחולה לב לעבור לטיפול שהוא צריך בבית חולים ומצד שני גורמת למישהו לשקר שהוא חולה לב שצריך לעבור לטיפול בבית חולים. אני מדבר על שני הצדדים שמתייחסים אלייך כמו חרא, עם זה מהצד הפלסטיני שילד קטן בן 8 מקלל את אמא שלך אבא שלך וכל דורות דורותייך ואו שאתה לא יכול לעשות לו כלום או שאתה צריך לנסות לרדוף אחריו עם אפוד קרמי שעליו וסט + כמובן נשק וקסדה (פעולה כמעט בלתי אפשרית).

או כמובן שאתה מנסה להפגין הומניות אבל לאט לאט זה נעלם כי אתה שומע על עוד ועוד מקרים שבהם החייל הסתובב כדיי לעזור לאיש הזקן רק כדיי ששנים אחרים יקפצו וידקרו אותו.

או מהצד הישראלי שלא רק שמפריעים לך לעשות את העבודה שלך במחסומים (וכן פה אני עדיין מדבר על עבודה עדיין יחסית שפויה ונטולת אלימות) אלא גם ברגע שאתה מבקש מהם לזוז כדיי שתוכל לעבוד ישר מתחילות לצעוק ולקלל אותך לא פחות מאותו ילד פלסטיני בן 8.

אז כן אני ראיתי את זה קורה גם לחברים מסביבי שפתאום תופסים עצור כופתים אותו וכשנוא מגיע לפלוגה שמים אותו בש.ג כדיי לשמור עליו ותוך כדיי עושים עליו תורניות של מכות, וגם על עצמי שעשיתי דברים כאלה ואחרים.

 זה לא אחד מ...זה כולם