ועדיין אני יכולה להרגיש את הצלקות על הגב שלי, בעיקר כשקר בחוץ הן מתחילות להציק.
אני לא יודעת להגדיר בדיוק את השהות שלי פה עכשיו כשאני טיפה מסתכלת אחורה, אני מנסה מידיי פעם לבחון מה למדתי, מה השגתי , מה הפסדתי ובכללי לנסות לראות את הכל בעיניים אובייקטיביות.
אני עדיין זוכרת שאיפשהו קראתי משהו בסגנון של "עלינו כל הזמן להסתכל על עצמנו מכיוון שהחיים שלא נבחנו הם חיים שלא שווים לחיות.
אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה, קורה לי תמיד ההעלאת זכרונות הזאת בשעות הערב שאני לבד עם הסיגריה במרפסת, אתם יודעים שאתם סתם בוהים שם באדים שיוצאים מכוס הקפה ומהרהרים בחיים שלכם.
זה היה ביער הייתי בן 10 היא אני מניח גם הייתה בסביבות היא אף פעם לא אמרה לי בדיוק בת כמה היא, אני מניח שזה היה חלק מהקסם שלה.
היא באה והסתכלה עליי בעיניים כאלה פקוחות וסקרניות ונראתה כמו איילה יפיפייה עדינה ונראה כאילו כל צעד שאני אעשה אבריח אותה.
אז אני מסתכלת ומנסה לבחון, אני מניחה שהיו כמה צעדים שאולי הייתי משנה טיפה, אבל כמובן שזה בעבר ולא יעזור לאף אחד מאיתנו עכשיו.
לפני כמה ימים ראיתי אותו, ירדנו מהרכבת באותה תחנה אני אמרתי קודם שלום, אני מניחה שאם לא הוא היה ממשיך ללכת ומתעלם ממני.
האם זה נכון? לעזאזל אבל כל כך כעסתי עליו בזמנו לא רציתי שום קשר וניתקתי את הקשר , אתם צריכים לנסות להבין אותי אחרי כל כך הרבה שנים שאני מכירה אותו פתאום התגובות האלה.
אני זוכרת שממש הרגשתי שזה היה התעללות מילולית מצידו.
ואני סתם נזכר בה עכשיו כי מסתבר שאנחנו גרים באותה שכונה.
זה מצחיק גם כשאני עובר לצד השני של הארץ איכשהו אני עדיין אהייה קרוב אליה, והיא עוד ברחוב שקרוי על השם שלי.
לעזאזל אבל היא גורמת לי להרגיש כל כך נוראי כשאני רואה אותה, כמעט ולא נרדמתי כל הלילה רק בגלל זה והיא עוד הייתה כמובן חייבת לבוא ולדבר איתי, אני הייתי בסדר גמור אם פשוט להמשיך הלאה.
אבל אז נזכרתי בכל מה שעברנו וכן אני מודה שהייתי אידיוט בגלל הקנאה אבל ככה לנתק את הקשר בלי כלום? לא לדבר, לא להסביר , לא מילה , רק חברה שלה שאומרת לי בטלפון שהיא לא רוצה לדבר איתי. שיט! נו יופי עכשיו יהייה לי כוויה מהסיגריה.
עמדתי שם ניסיתי בכל זאת לדבר איתו, רציתי לספר לו הכל על איך ניהייתי דוגמנית ואני נמצאת במקום שמח יותר עכשיו.
שאלתי אותו והוא אמר שהוא דווקא לומד עכשיו מוסיקה, שמחתי לראות שהוא חזר למה שהוא אהב בניגוד אליי, ורציתי לספר לו על החבר שלי שהוא בטח מכיר כי יש לו מין קטע כזה שכולם בסצנה של הג'אז מכירים.
בעצם, מלספר על חבר שלי הכל התחיל אז אולי זה לא כזה חכם.
ואיכשהו כשגדלנו הכל נראה יותר פשוט, זה תמיד נראה יותר פשוט בראייה לאחור.
כנראה פשוט המוח שלנו אוהב לזכור רק את הדברים הטובים ולהדחיק שאי פעם סבלנו בעבר.
תראו אני אהבתי אותה בסופו של דבר, באמת בכל ליבי.
הרי בכל זאת גדלנו ביחד ואני סוג של "גיליתי" אותה, או לפחות ככה רציתי לחשוב וזה כנראה מה שנתן לי גם את המחשבה שהיא תמיד תיהייה שלי ובאמת רציתי אותה רק לעצמי.
זה לא כאב, ולא כל הבולשיט הזה שמספרים מסביב או משתמשים בקלישאות.
אני רק הייתי נורא מופתעת ומפחודת, פתאום צפו כל הרגשות האלה שלא ידעתי איך קוראים להם ואיך מבטאים אותם, ופתאום, רעש.
בין השיחים הוא הגיע משחק עם המקל הזה שלו ואני רק הבטתי בתדהמה.
לא זוכרת בדיוק מה הרגשתי אז אם היה שם משהו חוץ מהפחד אבל איכשהו הוא שיכנע אותי לבוא לשחק איתו.
אז גדלנו ביחד, והיינו חברים ממש טובים.
וגם לא היה אכפת לי בהתחלה לראות אותה עם גברים אחרים, להפך אני עודדתי אותה לצאת עם חלקם.
איפשהו במהלך הדרך אני מניח שהתחלתי לקלוט סוף סוף שיש שם משהו שאני מרגיש מעבר אבל היא עדיין הייתה עם היותם הזה, שנראה כל כך מושלם לעזאזל אני כמעט יצאתי איתו.
אז עודדתי אותה ואני אפילו זוכר את השוק כשהיא התקשרה אליי שהיא רוצה לדבר והגעתי וראיתי שכולה בוכה כי זה נגמר.
זה היה עצוב, הרבה יותר ממה שזה היה משמח למרות מה שהרגשתי.
איכשהו גדלתי והתחלתי להבין את כל הרגשות הרגילים שכולם דיברו עליהם ולנהל ילדות יחסית נורמלית, אבא שלי סידר לי לגור עם איזו משפחה שהוא שטף להם את המוח לחשוב שהם הההורים האמיתיים שלי.
אני לא יודעת בדיוק איך הוא עשה את זה, אבל זה אבא הוא יכול הכל.
וכן גדלתי אפילו בשכנות אליו ודיברנו המון והיינו חברים ממש טובים אבל איך שהוא פגע בי אני כבר לא יכולתי לקחת את זה יותר.
אני לא יודע למה לא אמרתי לה משהו, אתם יודעים מאותה סיבה שנדמה כאילו אנחנו לא אומרים לאף אחד אף פעם איך אנחנו מרגישים באמת.
הרי באמת תחשבו על זה כמה פעמים רציתם להגיד לבן אדם סתם ככה אתה אידיוט, אני לא סובל אותך, אני חושב שהאופי שלך קיצוני מידיי, אתה סנוב, אני אוהב אותך, אתה נראה מדהים, את כל כך יפה שלפעמים זה כואב לי לחשוב על זה, הרי הדברים האלה נמצאים שם אבל הם איכשהו לא עוברים את המחסום של מיתרי הקול אף פעם...
החברות ניסו לגרום לי תמיד להרגיש מין רגש כזה שנקרא "אהבה" ו"הידלקות" , כן ככה הן קראו לזה ואני כמובן לא הבנתי כמו שלא הבנתי אף רגש בהתחלה.
ואז פתאום נדב הגיע.
לא יודעת היה בו משהו שמשך אותי אליו האופי שלו, איך שהוא תמיד הצחיק אותי, תמיד הבין אותי כשנמאס לי ורציתי להתבודד בצד והוא היה פשוט בא שם יד עליי ויושב שם בוהה איתי בכוכבים.
אבל עד כמה שהיה נהדר עם נדב בדיוק היה להפך איתו, משהו במערכת יחסים שלנו השתנה מאז שהתחלתי לצאת עם נדב בהתחלה הכל היה נחמד והוא אפילו עודד אותי אבל איכשהו משהו השתבש אני עדיין לא מבינה מה.
תמיד חושבים שהאהבה שלנו תימשך לנצח, אנחנו אפוטימים עד עיוורון מוחלט מסרבים להכיר בסוף המר שיגיע בסופו של דבר.
הרי זה אפילו מתמטיקה פשוטה שאומרת שחמישים אחוז מהנישואים מסתיימים בגירושים אז בטח ובטח שחברויות נגמרות יותר ויותר מהר כי באמת מה הסיכוי שתישארו ביחד ומה הסיכוי שאין מישהו יותר טוב בשבילכם איפשהו שם בעולם הכל כך גדול הזה.
אבל לא ציפיתי שככה זה ייגמר, תראו הכל התחיל כשהיא התחילה לצאת עם הנדב הזה.
אבא אף פעם לא אמרתי, הרי ידעתי שיש השלכות לחיים פה למטה אבל לא שיארתי לעצמי שזה ייקרה כל כך מוקדם.
עברו כבר שבועיים מאז שפגשתי אותו בתחנת רכבת שם ולא ממש דיברנו, אני קצת מתחרטת על זה עכשיו כמובן.
אבל אין הרבה מה לעשות כשאת שוכבת בחלוק בבית חולים ואוכלת ג'לי עם כל מיני צינורות ודברים מחוברים אלייך. הם אומרים שזה יכול להיות בסדר, עדיין לא בדיוק בטוחים מה זה "זה" אבל אני יכולה לראות על הפנים שלהם שזה לא טוב, לא להם ובטח שלא לי.
בהתחלה הכל היה בסדר, אהבתי אותם הם היו זיווג טוב, והוא היה אחלה בחור.
היא באה אליי בערך שלושה חודשים אחרי זה, אמרה שנדב הזמין אותה לצימר בצפון, היא נורא התרגשה.
תמיד היה בא משהו כל כך תמים, משהו כל כך ראשוני אבל לא לדעת שצימר אומר סקס זה כבר משהו מוגזם אני לא שיארתי לעצמי שהיא עד כדי כך תמימה אי פעם.
ואז התחלתי להרגיש משהו בתוכי מתנגד לרעיון שלהם, משהו בתוכי צועק החוצה שאני רוצה אותה לעצמי.
כן, כן אני יודע זה כאילו גנבו ממני את הצעצוע, ואיפה הייתי עד עכשיו? אני לא יודע, המוח הגברי לכו תבינו.
וכולם באים לבקר אותי חוץ ממנו, הסוכן שלי מהסוכנות דוגמניות, והחברות, אפילו החברים של האקס שלי של נדב.
זה קצת מצחיק כל פעם שהם באים לראות מי מהאחים פה באמת מזהה ומעריך את המוסיקה שלהם ומי מתעלם כאילו הם סתם אנשים רגילים.
אבל חסר קצת ואני רק רוצה מישהו שיחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר (למרות שאני יודעת שלא) ושאולי ישיר לי שיר שאני אוכל להירדם ולהתעלם מהכאבים.
הוא היה פעם שר לי כשביקשתי, עד שנרדמתי אפילו כשנרדמתי לו בפנים לא היה אכפת לו, הוא היה אומר שזה כמו לראות מלאך ישן (לא הוא לא ידע באמת).
והיא חזרה מהצימר וניסתה לספר לי מה הוא ניסה לעשות ושהוא הבין שהיא לא יודעת ובתולה ואין לה מושג....והיו שם עוד דברים אבל לא רציתי לשמוע.
התפרצתי, קראתי לה זונה, מופקרת, ועוד שמות שאני לא רוצה לחזור עליהם כי הם עושים לי רע.
וזהו נגמר, היה הרבה רעש מסביב והמון בלאגן כולם רצו צעקו הזיזו אותי, חישמלו אותי, הזריקו אותי. שום דבר לא עזר.
חזרתי לאבא.
וזהו נגמר, אבל אני לא באמת מרגיש יותר עצוב ממה שהרגשתי לפני זה כי היא ואני נגמר מזמן היא לא דיברה איתי מאז ואני לא איתה ושמעתי שהיא מתה וגם חשבתי ללכת להלוויה אבל לא חשבתי שמתאים.
אז אני מרגיש אותו דבר כי זה שהיא הייתה בחיים או במוות לא באמת משנה את העובדה שלא ניפגש עוד לעולם ואיפשהו נראה לי שאני מרגיש שיותר מתאים לה ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dark Something