אגו אוכל ובושה מקיאה

שוכבת מכווצת כעובר במיטה. הציפורניים נעוצות בעור כדי להלחם בדחפים, בשדים שלי שלא עוזבים לרגע אחד.

גם לא בלילה, גם לא בסיוטים- הדם והמוות רודפים אחרי לכל מקום.

אשפוז שני ואני לא מבויישת. אני כאן מחוזקת, מוגנת, מבינה שזה רק משבר ושאתגבר עליו, אחר כך אוכל לחזור לשגרה.

מעולם לא חשבתי שארצה כל כך חזק להעיף את כל השדים האלה ממני. לא רוצה. לא רוצה את ההרס, רוצה שזה יעוף ממני כבר ואני נלחמת בזה בשיניים ובציפורניים. בלילה הספק מתגנב ולוקח את המקום, אני נותנת לו אותו כי אחרת הוא ימשיך להטריד. ובבוקר... אז מתחיל יום חדש. מלא בזוועות הלילה, שוב מלחמה, עוד מלחמה.

אני לא יודעת מאיפה צצו הכוחות האלה להלחם, אבל בינתיים הם כאן ואני משתוקקת אליהם שלא ילכו אף פעם. שאוכל להציל אותי מעצמי.

רגע אני לא מסוגלת ולא מצליחה, בגלל זה ירדתי לקחת כדור קלונקס, ושעה אחר כך את כל שאר הכדורים שיתנו לי לישון.

לא מנוחה, רק שינה, בינתיים. 

הגעתי לתחתית אבל עוד לא לתחתית התחתית. שפל שאני מנסה לשכנע את עצמי לא לחרוג מעבר אליו. וגם זה מספיק כדי לעורר ניצוץ לעתיד אחר.

אני רוצה עתיד אחר. אני רוצה לעוף מכאן ורוצה את החיים שלי בחזרה. אבל לא במחיר של אימפולסיביות אלא רק בתנאי של התייצבות. לא מתפשרת.