תקציר הפרקים הקודמים:

השתדלתי להתעלם מהרעד שעבר בעמוד השדרה שלי. "מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שנמאס לי מההחלטות שהוא מקבל," ג'יידן הישיר את מבטו אל עיניי סוף סוף, ועיניו היו מלאות בזעם ישן, "שנמאס לי שהוא עושה טעויות כל כך מטומטמות ואנחנו צריכים להשלים עם זה. לגרום לך לעזוב היה הדבר המטומטם הראשון שהוא עשה, ומאז הייתה שרשרת של הרבה טעויות, דפוקות הרבה יותר, וכולם כאן שותקים לו כמו פחדנים, אפילו כריס," הוא סינן, ויכולתי ממש לשמוע את שיניו שוחקות זו בזו. בין מילה למילה ברחה איזו קללה חריפה שגרמה לדבריו להישמע קשים הרבה יותר.

כיווצתי את שפתיי, בוהה בצמרות העצים הבולטים על גבי העננים המוארים באור ירח רך. "לא הייתי צריכה לעזוב, הא?"

"לא היית צריכה לחזור, ובטח שלא בשבילי," הוא ירק הצידה ושוב קילל.

"אתה מתכוון לעזוב?" הייתי מוכרחה לשאול.

"כן," אמר בפשטות.

"בקרוב?"

"כן," לרגע הוא היסס ואז הוסיף, "ואני לא חושב שזה יעבור בצורה חלקה."

ידעתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר 'בצורה חלקה'. זה לא יעבור בלי נפגעים. 

*

המבט שלו התרכך קצת, ופניו נפלו. הוא נראה מוטרד כל כך, עצבני וחסר מנוח שלא התאפקתי, והתקדמתי להחזיק את הפנים שלו בין הידיים. "תחפש אותי," ביקשתי בשקט. "אחרי שתלך מפה. בפארקר."

*

"אני פשוט דואג לך. את לא יציבה. אני לא יודע..." בן היסס רגע אחד ארוך. "מה שהיה שם אתמול... בלילה... איתו... אני לא יודע מה קרה שם, אבל אני חושב שאת פגיעה יותר ממה שאת חושבת."

הגבה שלי התרוממה. "מה אתה מזיין בשכל הפעם?"

הוא נאנח וידיו הקיפו את הכתפיים שלי עכשיו, מצד לצד, כשהוא נעץ עיניים חומות נוזליות אל תוך עיניי. "את לא אחת שתודה כשרע לה, גם לא בפני עצמך. אז כשאת מכחישה ככה וזה בסוף תמיד מתפוצץ..."

"אתה מפחד שאני אעשה את אותה הטעות," עיניי הצטמצמו לסדקים.

*

"את יודעת, את מוכרת לי," הוא סינן פתאום. עיניי קפצו אליו מיד. שפתיי קפאו על הפיה, והוא חייך.

"לא סיפרת לי מאיפה את," חיוכו נעשה מריר מרוב הנאה.

"נכון," סיננתי דרך שיניים חשוקות, "כי זה לא עניינך."

"די, מותק, אל תהיי כזאת..." הוא נצמד אליי, וכששפתיו טיילו ליד אוזני עורי הסתמר. "אני קצת מופתע שאת לא זוכרת אותי, חתיכת שרמוטה גנבת." קולו נעשה חד כמו תער בעור התוף שלי. "מה חשבת, שלא תראי אותי יותר?"

עיניי נרעדו והתרחבו, וגוש נתקע לי בגרון. איך, איך זה קורה לי. המזל הדפוק הזה שלי! איך זה קורה שדווקא כאן, במסיבת הברביקיו האשכנזית הזאת, אני נתקלת בקורבן? 

*

נשפתי דרך שיניי כאזהרה. "תגיד מה אתה רוצה," אצבעותיו שיחקו עם הסוגר של החזייה שלי. הבטתי סביב- איש לא הבחין. מרחוק זה רק נראה כאילו הוא מחבק אותי. עיניי תעו אל המטבח, אבל בן היה עדיין רכון מעל הכיור, יותר נסער משהיה קודם.

"תשמעי, אני חושב שיש לנו אינטרס משותף, אז זה יהיה מאוד קל," הוא נסוג כדי להביט לתוך עיניי. היו לו עיניים ירוקות מגעילות, בצבע של נזלת. "מה שהולך לקרות בעוד כארבע דקות זה שידור חוזר. פעם אחת, ואז תוכלי ללכת לך לדרכך, ואני לא אעשה לך פדיחות מול כל החברים המקסימים שלך." הוא הצביע אל המטבח.

אצבעותיי נמתחו כאילו בכוונתי להתנפל עליו בציפורניי. "מה זאת אומרת ארבע דקות?"

הוא חייך. "אוה, החומר ישפיע בכל רגע. האמת שהיה אמור להשפיע כבר, אבל אני מני..."

ופה החושים שלי התערפלו. 

*

הזכרונות שלי מאמש התחלק לשני חלקים- החלק הראשון היה ברור, של חברים ומדורה ובן, זכרתי את כל הפרטים, את תווי הפנים של כל הבנות, של הבנים, את הצורה של האייליינר של איימי. והחלק השני, המטושטש, של הנחש שמכיש אותי שוב ושוב... הנחש קיבל את עיני הנזלת שלו פתאום, קיבל פנים, בקבוק קרלסברג ביד...

*

הוא הביט בי רגע אחד, עצם את עיניו ונאנח. "אולי התחלתי את כל זה לא נכון. זה לא תנאי, אוקיי? אבל בואי ננסה. בואי נחשוב על פתרון. את בטח חושבת שזה פשוט הבולשיט שלי, ויכול להיות שאני קצת נסחף כשאני מתבסס רק על קורס מסכן של פסיכולוגיה שלקחתי פעם, אבל אני באמת, באמת רוצה שננסה לעזור לך. ננסה, ואם זה לא יצליח נוותר."

פרק 15- רגשות

"איך היה?" בן שאל אותי כשנכנסתי. נאנחתי וצנחתי על הספה, וקיפלתי את הרגליים אליי כמו עובר.
"אני עייפה," פיהקתי.
הוא כיסה אותי בשמיכה ורכן מולי, מביט אל תוך עיניי. "איך היה?" הוא חזר.
"בסדר," העמדתי פני אדישה, "היה נחמד. הוא די איטי אבל הוא בסדר בסך הכל."
"על מה דיברתם?"
"היי, יש חיסיון מטפל-מטופל, זוכר?" משכתי את השמיכה עד מעל הכתף. בן לא ויתר ומשך את השמיכה עד שעיניי נגלו אליו. עיני השקד שלו חייכו.
"ריכלתם עליי?"
חייכתי. "נראה לך?"

"כן, האמת שכן," הוא צחק ומשך אותי מהמותניים, עם השמיכה, אליו. הנחתי על הכתף שלו את הראש ונאנחתי בעייפות. "אין לי כוח אליך יותר."
"יש לך, יש לך," הוא מלמל והדליק את הטלוויזיה. תכנית ריאליטי שלא הכרתי התנוססה על המסך בגאווה, עם מנחה גאה במיוחד שהכריז על הפרק השנים-עשר של התכנית, בה נשארו כאחד-עשר מתמודדים בתוך הבית. בן היה די שקוע בתכנית, בדקלום של המנחה בפרק ההדחה הכל כך מרכזי הזה שלא היה כמותו בפריים טיים האמריקאי עד כה וזה הולך להיות מטורף והישארו עימנו, ואני בינתיים ניצלתי את היסח הדעת כדי להרהר בפגישה עם מר תומפסון, הפסיכולוג הכי היתולי והכי מוזר שפגשתי בחיי. הוא היה השלישי במספר (בן לא היה הראשון שניסה לדאוג לשפיות דעתי, וזה תמיד כשל כי הפסיכולוגים היו משעממים וצפויים) ולא הצלחתי להבין מה הכיוון שלו בשאלות הלא ברורות שלו. דיברתי הרבה, הרבה על הבנים, על ילדותי, על בן, על איימי, אפילו על הכלב המזדיין של בן שבהה בנו עכשיו דרך דלת הזכוכית מהחצר. דיברתי ודיברתי ולא הצלחתי לפענח את המוח של הזקן המטורף. אמרתי דברים שלא באמת התכוונתי אליהם, אבל דברים שמעולם לא חשבתי אותם, דברים שלא העזתי להעלות בדעתי שאגיד.
"אז את לא מתכוונת לגלות לי מה היה?" בן קטע את רצף הזכרונות המבולבלים שלי שהעליתי היום בשיחה אחת בת 120 דקות, ופגש את המבט התמוה שלי.
הוא העביר את ידו בשיערי הקצר, מסלסל באצבעותיו את התלתלים שלי, החום שבעיניו שוקע בחום שבעיניי. "לפחות זה עשה לך טוב?" שאל לבסוף.
"לא יודעת," הפטרתי והסבתי את מבטי אל הטלוויזיה. ידו, עדיין מסובכת בשיערי, סובבה שוב את פניי אליו.
"אנדי, אני משלם על זה, אני צריך לדעת אם הבן אדם עושה את העבודה," הוא אמר. ידעתי שזה לא מה שמעניין אותו- לפי הדאגה בעיניים, בקמטים שמצח. ידעתי שלא אכפת לו מהכסף.
"אני לא יודעת, דיברתי כל כך הרבה שאין לי מושג איזו עבודה הוא בדיוק עשה," הודיתי, והתעקשתי להפנות שוב את מבטי אל המסך, אל המנחה הנאה הספק הומו ספק סטרייט. היד של בן גלשה מהשיער אל הכתף שלי, ואז גלשה במורד הזרוע שלי אל המותן, והוא הצמיד אותי אליו. התנועה הייתה כל כך אגבית, שמוטה כזאת כשהוא התרכז מחדש בשידור, אבל המגע העביר בי רגשות לא צפויים. אולי בגלל השיחה עם הפסיכולוג המזדיין הזה. על בן, על סקס, על מיניות, על רגשות. התחלתי להתחרט ממש שהלכתי לראות את האידיוט.
נשענתי באנחה, בלי לשים לב, אל תוך החיבוק של בן, והמגע שלו על עור המותן שלי הרגיע אותי איכשהו. אז הרשיתי לעצמי לעצום עיניים ולצוף רגע לסיפורים הכמוסים שחשפתי בפני הזקן המשוגע אחה"צ.

"חכי רגע," מר תומפסון קטע אותי, כותב מהר מהר במחברתו העבה, קטע באמצע הסיפור על היום שבו ברוקלין הגיעה. הוא בדיוק עצר אותי בקטע שבו ג'וני פגש אותי בשדה החמניות לאחר שהבנים נהנו לסמם את ברוק עד שהקיאה, בדיוק לפני הקטע על הסקס החייתי שהיה לנו.
"מה?" נהמתי עליו.
"תספרי לי על מערכת היחסים שלך עם ג'וני." הוא אמר, מעביר דף וחורט כותרת חדשה. יכולתי לראות שהכותרת היא "ג'וני" עם שני קווים מתחת.
הפה שלי נפתח ונשאר תלוי, אבל שום קול לא יצא ממנו. הייתי מודעת למבט הזקן שבוחן אותי, אבל לא הצלחתי לחשוב מה להגיד. "אני לא יודעת איך להגדיר אותה."
"תספרי לי איזה רגשות חלקתם."
"אני... נמשכתי אליו. מאוד," הוספתי, כדי לתת דגש, כדי שיבין את עצמת המשיכה.
"מינית?"
"בעיקר."
"הרגשת בטוחה לידו?"
"כן..." קולי גווע פתאום, האוויר נגמר לי, והוא חרט משהו במחברת.
"בטוחה כפי שהרגישו שאר הבנים לידו, או בטוחה בצורה אחרת? יותר קרובה?"
"בטוחה כמו שאר הבנים?" סימן השאלה הגיע בסוף המשפט כשניסיתי, לשווא, להבין את כיוונו.
"האם אי פעם הרגשת שאת חשובה לו בצורה אישית, בלי קשר לסיטואציה?"
"מה זאת אומרת 'בצורה אישית'?" התעצבנתי. התחלתי לאבד סבלנות משאלותיו חסרות ההיגיון.
"שאם הייתם נפגשים בסיטואציה אחרת, הוא היה מרגיש אלייך את אותה הרכושנות כמו בסיטואציה שבה הייתם."
הפעם לקח לי הרבה זמן לענות. לבסוף הפטרתי שלא בעייפות.
הוא הנהן וכתב עוד משהו במחברת, ואז המשיך. "האם אי פעם הרגשת אליו געגועים?"
"לפעמים."
"קנאה?"
"הרבה." הוא כתב מיד משהו במחברתו והדגיש גם אותו בשני קווים.
"האם אהבת אותו?"
השאלה הפתיעה אותי. "לא חושבת. אהבה לא הייתה בלקסיקון שלנו. היינו... הוגדרנו כזוג."
"על ידי הבנים, כמובן."

"כמובן."
"על ידי מי בעיקר, אם תרשי לי?"
"אה..." סקרתי בראשי את השמות שהוא כבר שמע עליהם. "ג'יידן, כריס, בריא-"
"בואי נדבר רגע גם על ג'יידן," הוא אמר, טון קולו משתנה, והוא סימן כותרת חדשה באותו הגודל של כותרת ג'וני.
"בוא," נאנחתי, מקפלת אליי את הברכיים וחובקת אותם. כורסת העור השמיעה ציוצים כשהתפתלתי בה.
"איך תגדירי את מערכת היחסים שלכם?"
השענתי את הסנטר על הברכיים כשנסחפתי אחורה, לזכרונות. "הוא כמו אח שלי. לא, יותר מזה. הוא קרוב אליי. הוא השומר שלי. המנחה שלי. הוא לימד אותי להרוג, לימד אותי להגן על עצמי, לימד אותי לשרוד. לימד אותי לחיות. לעשן, לשתות. הצחיק אותי כשכאב, כשהיה קר, כשהיינו רעבים. חיבק אותי, חישל אותי. הוא... הוא... הוא ג'יידן שלי, הוא... " לא שמתי לב שדיבורי הפך למלמול שבקע מתוך חיוך עצוב. נשטפתי געגועים למגן שלי, לעוגן שלי. לאדם שהיה חשוב לי יותר מכל. שסילק אותי מהשדה כדי שאחיה חיים נורמליים, שכמעט ירה בג'וני רק בגלל שצעק עליי קצת.
אחרי כמה דקות של שקט הרמתי את הראש ופגשתי את המבט המסופק משהו של תומפסון, והיד שלו עוד כתבה במרץ במחברת.
"מה אתה כותב כל כך הרבה?" ירקתי בקול חד.
"זה התפקיד שלי, את יודעת," הוא מלמל. "בשביל זה חבר שלך משלם לי."
"זה מה שהוא אמר לך? שהוא חבר שלי?" סיקלתי את רגליי לישיבה מזרחית ונשענתי קדימה, נועצת בו מבט.
הוא צחק. "ניחשתי לבד."
צמצמתי את שפתיי, נושכת את שפתי התחתונה. "על פי מה?"
"על פי הסיפורים שלך, חומד," הוא אמר, ושום שמץ של התנשאות בקולו. הוא הקיש באצבעו על הדפים העמוסים בכתב הצפוף שמילא בשעתיים האחרונות.
"זאת ההגדרה לחבר?" שאלתי, מתוך סקרנות אמיתית. לא ידעתי מה הפירוש ל'חבר' אצל העירוניים.
"אני לא יודע, מתוקה," נאנח, "אני לא יודע איך זה בגיל שלכם. אבל אני מניח שאם אתם גרים ביחד ומסתובבים אחד ליד השני עירומים-"
"זה קרה רק פעם אחת," צחקקתי.
הוא נאנח שוב, בחיוך. "אז אני לא חושב שזה קשר מאוד אחיי, תסכימי איתי."
השפלתי את מבטי והצטרפתי לאנחה שלו. "לא... זה לא."

"אנדס? אנדי, נרדמת?" הרגשתי לחיצה קלה על המותן, ואז ניעור קל מהכתף. משכתי את הראש שנפל, נטמן בחזה של בן, ובאנחה הפלתי אותו על הכתף שלו.
"למה להעיר בן אדם עייף?" נאנחתי. השידור בטלוויזיה של התכנית היה קרוב לסופו, בשיא המתח, שיא ההדחה.
"דיברתי אלייך כל הזמן הזה ולא הקשבת לי?" הוא נשמע נרגז.
צחקתי. "ולקח לך כל כך הרבה זמן להבין שאני לא ערה?"
הוא נאנח ודחף את הראש שלי בכוח אל החזה שלו. "תחזרי לישון, מפלצת."
צחקתי ודחפתי אותו. "תביא משהו לשתות, אני מתה מצמא."
הוא נאנח וקם. "לפעמים בא לי לנעול אותך בחוץ, שתשני במלונה של הד."
"אלא אם כן אתה אוהב את הכלב שלך, לא הייתי ממליצה על זה," מלמלתי והשענתי את הרגליים על השולחן.
בן חזר מהמטבח עם שתי שישיות בירה. המראה המוכר של הסלוגן של הייניקן העביר בי צמרמורת, אז חטפתי בקבוק מהר ושתיתי בלגימות גדולות.
"שלא תיחנקי," הוא מלמל, פתח לעצמו בקבוק ושתה. עוד לפני שהספיק לסיים את שלו, פתחתי אחד חדש. כשהבחין בהזדמנות לתחרות, הוא חייך, ועם החיוך הזחוח גמר את הבקבוק בלגימה רעשנית ארוכה ופתח חדש. הוא הקיש את הבקבוק החדש בשלי. "שהטוב ינצח," גיחך ולגם ברעש, ומיהרתי גם אני כדי להשכיח את הפלאשבקים של הנחש שמכיש ומכיש, לאחר שסימם לי את הבקבוק האהוב של ההינייקן. הטבעתי שוב את הגרון בבירה המוכרת.

"לא חושבת שזה רעיון טוב," צחקתי כשהוא פתח את הבירה האחרונה. אני סיימתי את הבירה החמישית שלי, והוא היה בבירה השביעית.
"כי הפסדת," הוא צחק.
"כי אתה תקיא," ניסיתי לגנוב לו את הבקבוק אבל הוא משך אותי אחורה מהשיער ושתה במהירות.
"תעזוב לי את השיער!" צעקתי ובעטתי בו.  הוא שחרר את השיער שלי ומשך אותי מהרגל הבריאה שלי, גרר עד שנחתתי עליו, מקופלת. התנועה החדה הציפה אותי בסחרחורת, והדם ברח לי מהראש. וואו, אני שיכורה.
"אני לא אקיא," הוא אמר ברוגע כשעצר באמצע הבקבוק, פניו מתכווצות מעט.
"אתה תקיא וזה יהיה ממש לא סקסי," צחקתי וגנבתי שלוק מהבירה שלו.
"לא סקסי, אה?" הוא נעץ בי מבט, ואז שתה את כל מה שנשאר בבת אחת, בכמה שניות בודדות, העיף את הבקבוק הצידה, תפס אותי מהמותניים וזרק אותי על הכתף.
"בן!" צרחתי, חזק הרבה יותר מדי ממה שדרוש בתוך החלל הקטן הזה כשהוא הוביל אותי לאינשהו. ניסיתי להיתפס בחפצים תמימים שנקרו בדרכי, אבל הם פשוט עפו על הרצפה אחריי.
פתאום נחתתי בתוך אמבט, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי זרם של מים מכוון לי על הראש.
"בן!!!" צרחתי, קפצתי לעמידה ומשכתי את הטוש, וכיוונתי אותו עליו, מגבירה את העוצמה עד הסוף. ניצלתי את ההזדמנות כדי לברוח, ספוגה במים כולי, עד שהרגשתי בגוף כבד פוגע בי מאחור, ושנינו החלקנו על הרצפה. הסתובבתי אליו, ותוך כדי סיבוב נתתי לו מרפק חזק בלחי, בעטתי בו, ניסיתי להכאיב לו כמה שיכולתי. אבל לא הייתה לו בעיה- לא חשבתי שבן כל כך חזק, או שפשוט אני כבר לא כל כך חזקה כמו שחשבתי- והוא ריתק אותי לרצפה בלי כל התנגדות. הידיים שלו ביצרו אותי, נעלו את הידיים שלי מעל הראש, והרגליים שלו היו כבדות על הרגליים שלי. הוא מסמר אותי לרצפה.
התנשמתי, לא מצליחה להישיר אליו מבט כי התלתלים הרטובים שלו טפטפו על הפנים שלי, אבל הוא גם התנשם. "אתה מתכוון לשחרר אותי?" רטנתי בקול נמוך, מתפתלת תחת אחיזתו. "זאת לא חוכמה."
"את צודקת," הרגשתי את כל הגוף שלו כנגד הגוף שלי, כל שריר ושריר, כשהוא עוד יותר הכביד את עצמו עליי, "זאת לא חוכמה."
עכשיו הישירתי את מבטי אליו, כששמעתי את הטון החדש שלו, העצור. רגע ארוך שתקנו.
"אז אתה מתכוון לשחרר אותי?"
"לא," הוא נהם. הלסתות שלו מהודקות, החום שבעיניו בוער.
"יופי," נהמתי בחזרה, והצמדתי את שפתיי לשפתיו. הידיים שלו שחררו את הידיים שלי כשהם עטפו את פניי, והידיים שלי התלפפו על העורף שלו, בין התלתלים הספוגים. התגלגלנו על הרצפה, צמודים, מתואמים, ניסינו לקרוע אחד מהשני את הבגדים אבל זה היה קצת קשה כי היינו צמודים מדי, חזה אל חזה, אגן אל אגן. הוא התרומם מעט ומשך אותי, תוך כדי נשיקה, לחצי ישיבה, ובמשיכה אחת קרע ממני את החולצה. נאנקתי, התפוצצתי מבפנים, אבל התרגשתי. התרגשתי וזה היה מוזר. לא הכרתי את הצד הזה בו, והתרגשתי להכיר אותו. כי הוא היה חיה. הוא היה בן אדם שונה לחלוטין ממה שאי פעם דמיינתי אותו, מכל מה שחשבתי עליו. עד עכשיו.
משכתי מעליו את החולצה בקלות, ולא חיכיתי יותר מדי לפני שהתחלתי לפתוח את החגורה. אבל הוא משך אותי לעמידה ובמשיכה פתאומית הרים אותי והדביק אותי לקיר, מרים אותי עד שלא יכולתי אלא לכרוך מסביבו את רגליי. הוא משך את השיער שלי כדי לקרב אותי יותר, בלתי אפשרי כמה שזה היה, ואני שרטתי אותו בנסיונות לקרב אותו גם כן. לא הצלחנו להכיל את הרגע, את התשוקה, את הרגש שהתפרץ פה- יהיה אשר יהיה.
היו לי הרבה רגעים מטורפים בחיים, הרבה רגעים אינטימיים, אבל תאמינו לי שזה אחד הרגעים הכי פחות מתאימים לצלצול בדלת. תחילה חשבתי שאני מדמיינת, אבל קצב תנועותיו האט גם כן, וכשהצלצול חזר- נמהר, פעמיים, הוא משך ממני את הראש ונסוג אחורה, והרגליים שלי נפלו על הרצפה.
"לא," מלמלתי ומשכתי אותו בחזרה אליי, מתרפקת עליו שוב, והוא נאנח ונצמד אליי בחזרה, אצבעותיו חופרות בעור המותניים החשוף שלי. השפתיים שלו היו כל כך רכות, והזיפים שלו דקרו אותי, והבושם שלו, והטעם, והמגע... לעולם לא אחשוב עליו יותר כמו על הילד בן השמונה, לעולם לא אחשוב עליו בתור האדם ה... התמים, החלבי, העדין שחשבתי שהוא... המחשבות הסתובבו בראש השיכור שלי וידעתי שמישהו עומד בדלת אבל כל מה שעניין אותי זה לא לשחרר את בן לרגע.

הצלצול בדלת נעשה מהיר יותר, חסר סבלנות, והתווספו אליו דפיקות חזקות מדי, כאילו עוד רגע הדלת תישבר, והשפתיים שלי קפאו לרגע על שפתיו. הוא נעצר, נסוג כדי להביט בי, מייצב את הגוף המתנודד שלי כשניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות. רק שם אחד עלה בראשי, ועלה די מהר.
"אנדי," הוא מלמל, בוחן את עיניי המתרחבות.
"חכה," קולי קפא בגרוני, צרוד, כשרצתי אל החדר שלו, לבשתי על עצמי חולצה במהירות, ורצתי אל הסלון בחזרה. בדרך חטפתי את האולר הקפיצי שלי, ושחררתי את הסכין בלחיצה על כפתור.
"אנדי," הוא נשמע יותר לחוץ עכשיו.
"תיכנס לחדר רגע, בן," סיננתי, ודחפתי אותו לכיוון המסדרון. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי אל הדלת.
האוויר ברח לי מהריאות כשהבטתי באדם שעמד על מפתן הדלת, מזיע, מתנשם בכובד, מדמם. זה לא היה האדם שציפיתי לראות- זרקתי את הסכין הצידה- אבל הלב שלי התכווץ בכוח בחזי מהמחזה המזעזע.
"ג'יידן," קולי נחנק. ניסיתי לעטוף את הגוף הגדול, השרירי שלו, המלא בדם בידיי, שנדמו לי פתאום קטנות מדי. ניסיתי למשוך אותו פנימה, והלסתות המהודקות שלו השתחררו כשהוא צעק ואז שטף אותי בקללות. ואז ראיתי, ונחנקתי. ושום דבר כבר לא היה חשוב. ולא היה אכפת לי שאני מתלכלכת בדם, ולא היה אכפת לי ממה שקרה בבית הזה עשר שניות קודם לכן, ולא היה אכפת לי מכלום. כי אני מכירה את הדימום הזה שקולח מהבטן שלו, מתחת ליד שלוחצת עליו. כי אני רואה את הכאב הנורא בעיניים המבריקות שלו, בשפתיים שלו החשוקות שמתאפקות לא להשמיע צליל, למרות העינוי הנורא. כי ירו בו.
"ג'יידן," נשנקתי, דמעות ממלאות לי את העיניים, "ג'יידן, מה קרה?"
הוא לקח אוויר, ונשמע כאילו הוא נחנק. "עשיתי את זה אנדי," הוא השתעל, דם ניתז מגרונו והיד שלו נלחצת חזק יותר על הבטן כשהעינוי שורף את עיניו, ולא היה צורך להוסיף דבר. הוא עזב אותם. הוא עזב את ג'וני.
וג'וני ירה בו. 

סיימתי את הפרק מהר מהר כי מסתבר שמחר אני לא בבית...  קצת מבואסת שאין לי זמן לעבור עליו יותר מדי כי אני חייבת לחזור ללמוד, אבל לא נורא, מקווה לשמוע מה דעתכן!