הספגתי מטלית באלכוהול שעוד נשאר לי מהערכות לחיטוי הפציעה שלי ברגל, והנחתי אותה מהר על הבטן השסועה של ג'יידן. הבית התמלא בצרחה שנקטעה מהר כשהוא חזר להדק את שפתיו; זיעה ניגרה על מצחו.
"שתוק," מלמלתי כשניגבתי במטלית יבשה את המצח שלו ואת הצוואר, "אתה תעיר את כל השכונה."
הוא נאנק, "פשוט תוציאי את זה משם."
נשמתי עמוק והרמתי את המטלית, מביטה בשסע המדמם שבבטן שלו. בזהירות חיטטתי בפצע, ושמעתי איך ג'יידן עוצר את הנשימה כדי לא לצרוח. "אני לא מוצאת את זה," מלמלתי בתסכול.
"יותר עמוק," הוא התנשם, מתאפק בכל הכוח, "זה נכנס עמוק."
"בן, תביא לי פינצטה מהמקלחת," קראתי לבן שעמד מאחוריי, מחזיק את הערכה המסכנה לחיטוי הפציעה, והוא נעלם אל תוך המסדרון.
ג'יידן עקב אחריו במבטו כשנעלם, ואז שב להביט בי. "אז מה?" הקול שלו הפך להיות סרקסטי.
"מה, ג'יידן?" מלמלתי כשניסיתי לאתר את הקליע המזדיין בבטן שלו.
"הפרעתי לכם?" הוא הצביע בסנטרו על החולצה הרחבה שלבשתי, מנסה לחייך, אבל פניו התעוותו בכאב כשהמשכתי לחטט בפציעה. יריתי בו מבט עצבני.
"שתוק," אמרתי שוב, הפעם ביתר חריפות, והוא התנחרר בחצי צחוק חצי אנחה. בן הגיח מאחוריי והניח את הפינצטה בכף ידי.
"אולי צריך לנסוע לבית החולים," הוא הציע, וג'יידן התנשם ועצר את האוויר בפנים כשניסיתי למצוא, הפעם עם הפינצטה, את הקליע החבוי.
"לא," מלמלתי בחיוך עייף ושלפתי את הקליע, וג'יידן שוב צרח אבל רק לשנייה. "לא צריך. תביא לי את הערכה."
הוצאתי מהערכה מטלית חדשה והספגתי באלכוהול, וחיטאתי מחדש, וג'יידן הקשיח את כל השרירים כשחבשתי אותו בזהירות.
"זהו," נאנחתי והוצאתי מהערכה את הכדור החזק לשיכוך הכאבים. "קח. זה יעזור."
ג'יידן בלע את הכדור ועצם את עיניו. הוא עיסה את המצח ואז נאנח, וניסה לקום, ונאנק שוב, ומיד עצרתי אותו. "אתה לא הולך לשום מקום," כעסתי. לרגע לא עברה בי המחשבה שאני נוהגת בחוצפה, למרות שהייתה צריכה- זה לא הבית שלי, ודי בכך שבן מאכלס תחת קורת הגג שלו מסוממת אחת. די והותר.
אבל זה ג'יידן, ואני לא אשלח אותו אל הרחוב חלש ופצוע ואשאר לישון בבית הממוזג הזה עם המקרר המלא.
נשמתי עמוק וקמתי, והסתובבתי אל בן. "בבקשה, בן, רק הלילה, אני רוצה לראות שהוא מרגיש טוב יותר," לחשתי בתחינה, מביטה בעיניים החומות הטובות שלו.
"ברור, "הוא אחז בכתפיי לרגע, מלטף את שיערי, "כמה שהוא יצטרך."
"מה אתם מדברים שם," ג'יידן שאל בקול חד, עצבני. הוא היה הרבה יותר גרוע ממני בכל העניין של לא-אוהב-להרגיש-חלש-ופגיע.
התכופפתי בחזרה לג'יידן והזזתי את השערות שנדבקו לו למצח, "רק שתישאר כאן קצת, שנוכל לראות שהכל בסדר איתך."
"אנדי, אני לא ילד," הוא סינן, מביט עמוק אל תוך עיניי, בעיניים הכהות שלו שהיו מעין ערבוב של חום ושחור- לא כמו העיניים החומות השקדיות של בן אבל ממש לא כמו העיניים הפחמיות של ג'וני. "הסתדרתי 27 שנים, וזאת לא הפעם הראשונה שירו בי. אני יכול להסתדר. באמת." הוא עטף את הלחי שלי בידו הגדולה, המחוספסת, ופתאום כל כך התגעגעתי אליו שלא רציתי לתת לו ללכת.
"תישאר, ג'יידן," ביקשתי בשקט, מחזיקה את היד שלו על הפנים שלי. "בבקשה."
הוא נאנח ועיניו נעצמו. "אני שונא כשאת עושה את זה."
צחקתי ונשקתי ליד שלו, והחזרתי אותה לצד הגוף שלו. "תנסה לישון. אם הכאב מחריף, תקרא לי ישר. גם אם אני ישנה, הבנת?"
"הבנתי, הבנתי," הוא נאנח שוב, ועיניו נותרו עצומות. העייפות הכניעה אותו ביחד עם הטשטוש של התרופה שהתחילה לעבוד. משכתי את השמיכה של הספה אליו וייצבתי את הכרית על המשענת לידו, וידעתי שהוא בעצמו תכף יסתדר. הנחתי כוס של מים קרים על השולחן לידו, השארתי לו עוד שני כדורים לידה (כי ידעתי שאם אשאיר את כל החפיסה האידיוט יבלע יותר מדי) והשארתי את הדלת של המרפסת פתוחה, כדי שייכנס אויר טוב של הלילה.
"זהו, אנדס," בן מלמל כשראה שאני מחפשת מה עוד לעשות כדי להקל על ג'יידן את הלילה, "הדבר הבא שתוכלי לעשות זה לשיר לו שיר ערש. הוא יהיה בסדר."
פלטתי אוויר וקברתי את פניי בידיי. "אתה צודק, אתה צודק. אני פשוט..." לא יכולתי לבטא במילים את הדאגה לג'יידן.
"אני יודע," הוא לחש ונישק את ראשי. עצמתי את עיניי ונשענתי עליו, והוא עטף אותי בחיבוק.
"את גם צריכה לישון," הוא מלמל לתוך שיערי.
צחקקתי. "אני שיכורה מדי בשביל להתנגד."
הוא צחק בשקט והוביל אותי לתוך המסדרון. רק כשנכנסנו לתוך החדר ופתחתי את עיניי, ראיתי שאנחנו בחדר של בן, ולא בחדר האורחים שבו ישנתי בשבועות האחרונים. לא ממש ביקרתי בו אי פעם, אבל הייתי עכשיו יותר מדי שיכורה ויותר מדי מוטרדת בשביל שיהיה לי אכפת.
עליתי על המיטה ומשכתי, מתפתלת, את מכנסי הג'ינס מעל הרגליים, וזרקתי אותם מעבר למיטה. סובבתי את הפנים אל עבר הקיר ומשכתי אליי את השמיכה, ולא עברו שתי דקות שלמות לפני שבן נכנס גם מתחת לשמיכה. הוא נצמד אליי במיטה שלא הייתה יותר מדי גדולה, ממש לא מיטה לזוג, לבוש רק בבוקסר. הרגשתי כל שריר שלו בחזה החשוף שנצמד לגב שלי. היינו כל כך שיכורים וכל כך מטושטשים והכל היה כל כך רגיל ונורמלי, ושום דבר לא הרגיש מוזר. גם לא הידיים שלו על המותניים שלי, או השפתיים שלו על השקע מאחורי האוזן שלי.
"בן," לחשתי.
"ממ?" השפתיים שלו, שזזו על העור שלי כשדיבר, העבירו בי רטט.
"זה לא מוזר לי," גיחכתי. הוא גם גיחך, וצבט מעט את המותן שלי כשקירב אותי אליו. "אני יודע."
דקה ארוכה שתקנו, אבל האוויר היה כל כך טעון מסביבנו, והגוף שלי היה כאילו טעון בחשמל, לא הייתי אפילו קרובה למשהו כמו שינה.
"את יודע משהו, אנדס," הוא לחש, והקול הנמוך שלו העביר בי שוב רטט, והיה קשה לי לענות.
"מה?" נשפתי לבסוף.

"אני בכלל לא עד כדי כך שיכור," הוא צחק והצחוק שלו נשמע רועם כל כך כשהיינו צמודים ככה, ולא התאפקתי, הסתובבתי ונישקתי אותו. הייתי כל כך שיכורה, כל כך שיכורה וידעתי שלא אוכל להירדם... ובן לא התנגד...

מעט הבגדים שהיו עלינו מצאו את עצמם על הרצפה אחרי לא יותר מדי זמן. 

השמש זרחה היישר אל תוך הפנים שלי דרך החלון, משאירה פסים של אור דרך התריסים על המיטה, התקרה והרצפה, ופס שלם על הפנים שלי. לקח לי רגע שלם להתעורר, להתמתח בזהירות ואז לחוש שאני לא לבד. הסטתי את הראש אחורה ופגשתי בפנים של בן. ובבת אחת הציפו את ראשי כל מאורעות אמש. התנשמתי ומיד קפאתי; חוששת להעיר אותו. בזהירות חמקתי מבעד לזרועותיו, מחוץ למצעים החמימים לאוויר הקר של הבוקר. תפסתי את הבגדים שהיו על הרצפה ורצתי אל תוך המקלחת, ונעלתי מהר את הדלת. בהיתי במראה המומה, בעיניים המתרחבות שלי, בסימני ההיקי על הגוף, בערימת הבגדים שחטפתי. החולצה של בן. הצמדתי אותה לפנים, והרחתי, והבושם שלו העלה דמעות בעיניי. בכיתי על השטות שעשינו, בכיתי על הפסיכולוג הדפוק שגרם לי לחשוב על טיב הקשר שלנו, על הרגשות שלי, על הרגשות של בן, בכיתי על כך שהייתי כל כך שיכורה ושנהניתי כל כך ושיש בי חשק לחזור למיטה, אליו. בכיתי וכעסתי ורציתי להרביץ לעצמי, רציתי לברוח. אם ג'יידן לא היה כאן בבית הייתי בורחת. בורחת רחוק ומזדיינת עם חצי עולם.
החנקתי את ההתייפחות שעלתה בגרוני והכאיבה לי כמו גולה באמצע הגרון, ושטפתי מהר את הפנים. נכנסתי למקלחת קפואה, משתקת, והתלבשתי מיד, בלי להתנגב. צחצחתי שיניים והחלקתי החוצה מחוץ למקלחת, שמחה לגלות שבן עדיין ישן עמוק. טוב, בכל זאת, השעון הורה רק על 6:15 בבוקר. התגנבתי החוצה אל הסלון, מביטה בג'יידן, שרוע על הספה, אוחז מתוך שינה את הבטן החבושה. גם מתוך שינה הוא נראה איכשהו חסר מנוחה; מצחו היה מכווץ, שיניו מהודקות. התכופפתי מולו על הברכיים, והבטתי בו, ורק מלהביט בו נפלה עליי תחושת ביטחון. גם בבית כזה כשאני מאבדת את עצמי, מוצאת בעצמי רגשות מוזרים, מתנהגת כאילו לא הייתי האנדי שאני מכירה ב20 שנות חיי- ג'יידן פה. העוגן שלי. שומר עליי, מנחה אותי, גם מתוך שינה, גם בלי לעשות כלום. מזכיר לי את מי שהייתי, את מי שאני.
נגעתי בעדינות בפנים שלו, בודקת אם יש לו חום, וברגע שהיד שלי נגעה בו- העיניים שלו נפקחו, ערניות. "בוקר."
חייכתי. "טוב שיש עוד מישהו שמתעורר מוקדם כמוני."
הוא חייך עייף. עוד היו טמונים בו האינסטינקטים של החיים בשדה, ברחוב, של לקום עם נץ החמה (ולא להפעיל שעון מעורר לשעה 8 כמו העירוניים המפונקים), טמונים בו אפילו חזק יותר מבי.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי בעדינות.
"בסדר," הוא נאנח והניח את ידו על היד שלי, מרתק אותה לפנים שלו. באצבעותיי שיחקתי בזיפים שלו, והנחתי את הראש על הכרית, מולו.
"אל תכעס עליי שאני מדברת כמו בחורה," הזהרתי מראש והוא גיחך, "אבל באמת ממש התגעגעתי אליך."
"אני יודע, ילדה," הוא נישק את שערותיי הרטובות, "גם אני."
"אני משתגעת פה, ג'ייד," נאנחתי, בקושי לוחשת, "זה כאילו אני לא מוצאת את עצמי."
הוא שחרר את היד שלו שריתקה לי את היד על הלחי שלו (היד השנייה שלו עדיין אחזה את הבטן) ותפס לי את הסנטר, מרים את הראש שלי כדי שאביט בו. "זה בסדר. ככה זה היה אמור להיות. שתמצאי לך חבר עירוני טוב עם עבודה חוקית ותחיי כמו שצריך, בבית עם כלב ומזגן ומקרר."
"הוא לא..." הקול שלי גווע, נתקע איפשהו עם הגולה בגרון, והשפלתי את המבט. לא רציתי להמשיך את המשפט. הרגשתי כאילו אני כבר לא מתקנת את הטעות, אלא מכחישה אותה.
הוא השפיל את מבטו מעט כדי לתפוס שוב את מבטי בעיניו- העיניים הכהות שלו פתאום נתנו לי כל כך הרבה כוח, פתאום הגעגוע הפך לצורך, המבט שלו היה כל כך חיוני, אם הוא לא היה פצוע הייתי מחבקת אותו כל כך חזק. "זה בסדר אנדי. מה שזה לא יהיה, זה מה שרציתי שיהיה לך."
"אני לא," הנדתי את ראשי, החנק בגרון הופך למודגש יותר. כחכחתי בגרוני כמה פעמים, מתביישת בעצמי. זה ג'יידן, ג'יידן לא יכול לראות אותי בוכה. אבל הוא שחרר את הסנטר שלי ומשך את הראש שלי לחזה שלו, ובאנחה קלה שחרר את הבטן החבושה כדי לעטוף אותי בחיבוק. הריח של ג'יידן היה כל כך מוכר שלא רציתי לצאת מהחיבוק הזה אף פעם. שהלב שלי דפק כל כך חזק פתאום, שהרגשתי שלמה. זה היה ריח של בית. של שגרה. של וודאות. והוא התנגש עם הריח של החולצה של בן שלבשתי, אבל הוא איכשהו הצליח להשקיט את המחשבות הנסערות שלי.
"אני לא אשאר כאן יותר מדי," הוא מלמל פתאום, וכאילו בקולו הבטחה, "אל תדאגי."
הרמתי את הראש ונעצתי בו מבט זועם. הוא הופתע, כאילו לא ציפה לראות את הכעס בעיניי. "אני לא צריכה לשמוע את ההצטנעות בשקל שלך ג'יידן, אתה נשאר כאן עד שאתה מחלים."
"אנדי," הוא הביט לתוך עיניי, עיניו קשות, "כשאת כאן זה בסדר, את החברה הקטנה שלו, אני לא אשב כאן על הספה שלכם כדי להחלים. אני יכול גם להחלים בחוץ. אני אסתדר, אני קצת יותר גדול ממך ילדה, אני יודע מה אני עושה," הוא ליטף את השיער שלי, ואני נאנחתי והשפלתי את מבטי.
"רק עוד כמה ימים," כמעט התחננתי.
"אנדי, לא," הוא התחיל לאבד סבלנות.
"ג'יידן-"
"אמרתי לא!" הוא התעצבן.

"ג'יידן, בבקשה!" קולי נשבר, והגולה שבגרון התפקעה והעיניים שלי הוצפו דמעות. מצמצתי במהירות, מקללת בלבי על התכונה החדשה הזאת שפיתחתי בלי משים- לבכות.
הוא שוב הרים את ראשי אליו. רגע ארוך מאוד הוא בחן את פניי, והלב עדיין דפק לי בכוח. "את צריכה אותי כאן?" הוא שאל בשקט.
שמרתי בכל הכוח על הדמעות שלא יצאו. הגרון שלי היה חנוק ולא היה לי אוויר, ובקושי ראיתי אותו דרך העיניים המטושטשות שלי. "כן," לחשתי בקול קטן, מפחדת להרים את הקול מעבר ללחישה כדי שהדמעות לא יגלשו ואני אפרוץ בבכי, וזה יהיה כל כך מביך. כל כך צריכה אותו, כמו אוויר, כמו כדור הרגעה. הוא גלגל ההצלה שלי בזמן שאני לא מצליחה לשחות אל החוף, תקועה בתוך מערבולת.
הוא בחן את פניי לעוד רגע ארוך ואז נאנח. "כמה ימים," הפטיר, וידעתי שזה קשה לו פי 19 מאשר שזה היה קשה לי בימים הראשונים בבית משפחת קוֹל.
חייכתי ורכנתי אליו, כורכת את ידיי סביב הצוואר שלו ונושקת ללחי העוקצנית שלו. "אתה צריך להתגלח," מלמלתי כשהשפתיים שלי צמודות אליו. מצמצתי מהר, נושאת את העיניים אל האור כדי לייבש אותן.
הוא חיבק אותי גם בזהירות, נזהר על הבטן אבל מלטף לי את הגב. "עוד מעט."
נאנחתי ומשכתי את עצמי ממנו, והעפתי מעליו את השמיכה. "בוא נחליף לך את החבישה ונראה מה המצב שם." משכתי באף.
הוא ישב, רכון קדימה, חצי מתנשם-חצי נאנק עם כל משיכה של התחבושת. יכולתי לראות שכואב לו הרבה פחות, זה אומר שעשיתי משהו נכון. נזכרתי להסתכל על המקום שבו השארתי לו את שני הכדורים לשיכוך הכאבים- את שניהם הוא כבר בלע. "תכף אני אביא לך עוד כדור," מלמלתי, בעיקר לעצמי, והוא הנהן. הוא ישב כשהוא רכון קדימה, ידיו על הראש שלי שמכופף לכיוון בטנו. הברכיים התחילו לכאוב לי מההישענות הממושכת עליהן, והשערות הפריעו לי כל הזמן בעיניים ופחדתי שאעשה תנועה שתכאיב לו. הוא כל הזמן הזיז את השיער מהפנים שלי, והגיש לי את הכלים מתוך הערכה החדשה שפתחתי. פעלנו בתיאום, כמו מכונה מושלמת, משומנת היטב, כמו פעם. בשתיקה. בלי לחשוב.
כשסיימתי לחטא את הפציעה (שנראתה עדיין נורא, אבל הרבה פחות נפוחה מאמש) הרשיתי לעצמי למרוח קצת מהמשחה הקרה המאלחשת מסביב לשולי הפצע, וג'יידן נאנח בהקלה ונישק אותי בקודקוד ראשי.
אני הייתי רחוקה מלחוש הקלה. "ג'יידן, מה אם זה חורר לך איזה כליה או משהו?"
"אני חושב שהייתי מרגיש, אנדס, אם היה מתפוצץ לי איזה איבר בבטן," הוא המשיך להסיט את השיער ולאסוף אותו על העורף שלי, "זה סתם פגע לי באיזו רקמת שריר."
הנדתי את הראש. "למה הוא עשה את זה," סיננתי חרישית, לא מצפה לתשובה, אבל כל כך רותחת שהשאלה נורתה החוצה כמו חץ בוער.
הוא שתק הרבה זמן, וחשבתי שכבר לא יענה, אבל כשכבר הייתי בליפוף השלישי של התחבושת סביב הבטן שלו הוא אמר פתאום, "אני חושב שדי הזמנתי את זה."
הרמתי אליו את הראש, והידיים שלו שהיו על העורף שלי עכשיו עטפו לי את הפנים. "מה זאת אומרת?"
הוא הביט אל תוך עיניי רגע ארוך, ואז חייך מן חיוך לא ברור. מריר, אבל מלא ציפייה. "יריתי בה."
"במ..." השאלה נתקעה לי בגרון, והרגשתי איך הלסת שלי צונחת והפה נפער. הוא ירה בברבי, בברוקלין, הוא ירה בה, מה? מה??? חיוכו התרחב בהנאה כשהביט בהלם על פניי, אבל המחשבות שלי בראש רק המשיכו להתקוטט, להתערבב, כאילו הכניסו את המוח שלי לבלנדר.
"אתה-" נחנקתי, ואז פתאום הוא נאנק וקלטתי שאני מושכת את התחבושת שלו.
"סליחה," מלמלתי והשפלתי את המבט. רגע ארוך המשכתי לחבוש אותו בשתיקה, מודעת למבט הבוחן שלו.
"אל תדאגי, היא לא מתה," הוא גיחך. "היא רק תצלע כמה חודשים. אולי לא תצליח להביא ילדים, אבל בסדר, זה יחסוך לג'וני את הקונדומים. אבל היא לא תמות."
התנחמתי בעובדה הזאת, וזה הרגיז אותי. "יופי. זאת אומרת, יופי כי הגיע הזמן שמישהו כבר ירה בה."
הוא משך את הפנים שלי להביט בו, ואז חייך, חיוך שהיה חצי ארסי אבל גם חצי לא. "התרככת ממש, אה?"
משכתי את הראש אחורה והחזרתי את המבט לידיים שממשיכות לחבוש. "לצערי."
הוא נאנח ושוב נישק אותי בקודקוד הראש, והמשיך להסיט את השערות שנפלו לי על הפנים, "זה טוב, זה טוב."
"אם אתה אומר," מלמלתי כל כך בשקט שהוא לא שמע, והדבקתי את הקצה של התחבושת עם סלוטייפ רפואי שמודפס עליו הלוגו של ביה"ח.
"סיימתי," כחכחתי בגרוני ונעמדתי, ומלמלתי משהו על קפה. ברחתי למטבח והפעלתי מיד את הקומקום, כדי שהרעש שלו ישתיק את הרעש שבראש שלי. התמונות שהציפו אותו היו מעורבות, בלתי נמנעות; את התמונות מהלילה עם בן החליפו פתאום תמונות מהשדה, מהלילה אולי הכי דרמטי שעבר על הבנים מזה שנים. מאז שסאם קלייר בגד בג'וני. פי מאה יותר דרמטי מהעזיבה שלי. ג'יידן. ג'יידן היה אולי חברו הקרוב ביותר של ג'וני, מלבד כריס, אבל כריס היה בן הדוד של ג'וני. בלי שום קרבת דם, לג'וני וג'יידן היה את הקשר הכי אדוק, הייתה נאמנות, הם יכלו להפקיר את ביטחונם זה בידיו של זה בעיניים עצומות. והכל קרה בשניות חטופות, בשתי דפיקות לב. ג'יידן עקץ את ג'וני, ג'וני ענה, ובבת אחת התלקחה השיחה והאגו של שניהם בער מרוב זעם.  ג'יידן בוודאי צעק על ג'וני שהוא חרבן את הכל, שבגלל ההחלטות הדפוקות שלו אין כסף, שכולם מקשיבים לו כמו עיוורים –  את אותם הדברים שאמר לי, רק הרבה יותר חריף ועם הרבה יותר קללות – וג'וני ענה, וג'יידן התעצבן וירה במקור כל הצרות- בנערה הבלונדינית האבודה שלא ידעה למה נקלעה כשאבדה בעיניים השחורות של הבחור הסקסי שמצא אותה בשדה והציע לה להצטרף אליו, למרות התנגדותם של כל חבריו.
ואז ג'וני ירה בג'יידן. בעיניים השחורות הפעורות מזעם שלו, נחיריו רחבים, לסתותיו מהודקות- שלף את האקדח ובלי למצמץ ירה בג'יידן כדור בבטן.
הקומקום שרק. לחצתי על הכפתור כדי לעצור אותו ואז קלטתי שהדמעות זורמות על הלחיים שלי, וניגבתי אותן. כבר לא ידעתי ממה אני בוכה, אבל ידעתי שזה יותר מדי בשבילי. הכל. בן, ג'יידן, ג'וני, ברוקלין, כבר לא ידעתי את מי לשנוא ואת מי לאהוב, כבר לא ידעתי מה להרגיש, לא רציתי להרגיש, רציתי לכבות את הכל בכפתור. לטמון את הראש במים הרותחים של הקומקום כדי שהמוח שלי ישרף ויפסיק לזמזם לי בראש את כל המחשבות האלה.
הרגשתי נגיעה קלה במותן וקפצתי- במזל לא נשפכו עליי מים רותחים מהקומקום- והסתובבתי בבהלה.
זה היה מוזר, איך שלפני חמש דקות רציתי לראות את ג'יידן כדי לברוח מהמחשבות על בן, אבל עכשיו התיאורים המזוויעים שהמוח שלי יצר על המאבק בין הבנים גרמו לי לחפש מקום מבטחים ארצי, הגיוני, חוקי, נורמלי. בלי יריות ובלי נקמות ובלי כלום. רציתי את העיניים הטובות של בן שלא מכירות תיאורים מזוויעים כאלה. שמחתי להביט בהן עכשיו.
"את בוכה?" ההבעה הרגועה התמידית שעל פניו התחלפה בדאגה.
הנדתי את הראש, יודעת שלא אצליח להוציא הגה, ומחיתי את הדמעות בגב כף היד. בן עטף את פניי בידיים הגדולות שלו וניגב את הדמעות החדשות שהמשיכו לצוץ, מנמיך את מבטו אל מבטי. בשנייה שהחום של עיניו השקדיות הצטלב עם עיניי, הדמעות הפכו לבכי, וקברתי מיד את ראשי בחזה שלו כדי שהאנחות לא יישמעו עד הסלון, לג'יידן.
"מה קרה," הוא מלמל שוב ושוב, מלטף את שיערי בתנועות מרגיעות, ואני רק הנדתי את הראש.
"לא יודעת," צייצתי בקול חנוק. לא יודעת מה קרה. אבל אני מרגישה פתאום כל כך אומללה, ואני לא יודעת למה. פתאום כל מה שבא לי זה לבכות. ולבכות על החזה של בן, בתוך החיבוק של בן. ואני כל כך לא הגיונית ואני כל כך לא בכיינית שזה עוד יותר מעצבן אותי, עוד יותר מסעיר אותי, אז אני בוכה עוד יותר.
דקות ארוכות בן רק מחבק אותי. הוא כבר לא שואל מה קרה, רק מחבק. ומלטף.
לבסוף נרגעתי, ומשכתי את עצמי לאחור, נושמת עמוק. העיניים של בן היו כמעט קרועות מדאגה.
"מה קרה, אנדי?" הוא לחש, קולו מתוח. הוא בלע רוק, מביט אל תוך עיניי. "את מתחרטת על אתמול?"
"לא," מחיתי מיד, קולי צרוד, "ממש לא!"
חיוך קטן הופיע בזווית פיו, אבל עיניו עדיין היו מודאגות. "אז מה זה? חבר שלך?" הוא הצביע אל הסלון, "הוא מרגיש לא טוב? צריך לקחת אותו למיון?"
"לא," משכתי באף, "הוא מרגיש בסדר."
"אז מה קרה?" הוא נאנח, מתוסכל, תופס את פניי.
"לא יודעת," לחשתי ושוב קולי נחנק, אבל ידעתי שהמצבר שלי התרוקן- אין בי יותר דמעות להוציא. "לא יודעת מה קרה... פשוט... הכל היה יותר מדי, ו... אני לא יודעת."
הוא הביט בי עוד רגע אחד, ואז שוב חיבק אותי, אבל חיבוק יותר רך. "בסדר," הוא נישק אותי במצח, "הכל בסדר. מותר לך גם להישבר."
"לא נשברתי-"
"אז מותר לך לבכות, או להתבאס, מה שתרצי," הוא קטע מיד את המחאה שלי ונאנחתי, ורגע ארוך התרפקתי על כל הטוּב הזה.
"תודה, בן," לחשתי בקול שכמעט לא נשמע.
הוא נישק את ראשי, בדיוק באותו מקום שבו נשק לי ג'יידן חמש דקות לפני כן, ובגופי עברה צמרמורת. "תמיד."
נסוגתי צעד אחד אחורה, והבטתי שוב בעיניים החומות שלו, ואז התרוממתי על קצות אצבעותיי ונשקתי לשפתיו הרכות כל כך. זה הרגיש לי כל כך טבעי, ומנחם, כמו תרופת פלא.
ואז נאנחתי וניתקתי ממנו, ועם ידיו העוטפות את מותניי הפעלתי שוב את הקומקום, כי המים כבר התקררו.