זה היה מוזר. לשבת שלושתנו ולשתות קפה. ידעתי שלג'יידן כואב, הרבה יותר ממה שהוא מראה, שהוא בקושי מסוגל ללכת, אבל הוא העמיד פנים שהכל בסדר כשקם וניגש אל שולחן האוכל שבמטבח. מבטו סקר אותי ואת בן המחובקים רק לרגע, ואז הוא התיישב והעמיד פנים שהוא עסוק לרגע בעיתון המונח בקצה השולחן.
ישבנו עכשיו שלושתנו- ג'יידן ובן אחד מול השני, ואני ביניהם, בצד השולחן. לפעמים החלפתי מבטים עם בן, והחיוך שלו מבעד לספל גרם לי לחייך בחזרה. וכשהחלפתי מבטים עם ג'יידן, בכל פעם מחדש עצרתי את עצמי מלקום ולחבק אותו בכל הכוח. הרגשתי כל כך שלמה, גם אם זה רק רגע אחד, כששני הגברים האלה יושבים לצידי, גם אם הם לא מדברים ביניהם, גם אם זה זמני, היה בזה משהו כל כך מרגיע. שני החצאים שלי כאן- החצי של השדה, של הרחוב, של החיים האמיתיים, המלוכלך והפראי והלא מצונזר, והחצי העירוני, הבטוח והחם, האשליה שלתוכה ברחתי והיא עושה לי כל כך טוב.
מצאתי את עצמי מתאווה למגע של בן. זה היה מוזר, לא שגרתי. זה לא היה כמו עם ג'וני. עם ג'וני זאת הייתה חרמנות. בדרך כלל אחרי שעישנו או שתינו הרבה היינו כל כך חרמנים, ואז נורא רצינו אחד את השני. אבל זה לא משהו שעבר לי בראש בשאר היום. אף פעם לא הבטתי בו עושה משהו סתמי והרגשתי דחף ל... לחבק אותו, לנשק אותו, להריח אותו. זה היה מצב כל כך מוזר, ואם היו מציגים לי אותו לפני חודשים הייתי לועגת לעצמי וקוראת לעצמי בחורה מטומטמת בלי שכל. תלותית. רגשנית, בכיינית. לגבי הבכיינית נותרה עדיין ההרגשה הנלעגת- אבל הרגשות החדשים הציפו אותי במשהו חדש שלא יכולתי להגדיר. לא רציתי להגדיר. רציתי פשוט להמשיך להביט בו שותה את הקפה בניסיון להתעורר, מדי פעם משפשף את הלחיים שלו עם הזיפים הקטנטנים, מותח את השרירים- הכתפיים, הצוואר, עוצם את העיניים לכמה שניות ושוב פוקח. ובכל פעם כשפגש את מבטי החיוך המקסים שעלה על פניו גרם לחום להתפשט לי בגוף.  
"טוב," הוא נאנח לבסוף וקם, מניח את הספל הריק בכיור. "אני חייב ללכת לעבודה."
"ללכת?" שאלתי, מבולבלת. הוא בדרך כלל עבד מהבית-  כתב את הכתבות שלו וארגן את שאר העיתונאים והכתבים הממונים תחתיו דרך הטלפון.
"כן, לעזור לסקר את הישיבה של הנשיא," מלמל בחוסר רצון. הבטתי בגב החשוף שלו כשעמד ושתף את הספל, משופע, שהלך והוצר מהכתפיים אל האגן. פתאום כל הדברים הללו, שלא הבחנתי בהם אף פעם, היו כל כך בולטים, לא הבנתי איך העזתי להביט בו כמו בילד.
סובבתי את הראש וגיחכתי על עצמי בשקט, ופגשתי את החיוך הציני של ג'יידן. ידעתי שאם בן לא היה כאן, הוא היה מעיר לי משהו על חרמנות-בוקר.
הוא נכנס להתקלח, ואני בינתיים סידרתי את הספה שעליה ג'יידן ישן. הרמתי את הכיסוי שהתלכלך בדם בלילה והנחתי חדש במקומו, קיפלתי את השמיכה והרמתי מהרצפה את שאריות התחבושת ופריטי הערכה המפוזרים.
כשהסתובבתי ראיתי שג'יידן שעון על הקיר מהיציאה מן המטבח אל הסלון, ומביט בי.
"ג'יידן, אתה צריך לשבת," מיהרתי אליו ומשכתי את היד שלו לכיוון הספה, אבל הוא היה נטוע במקומו.
"בואי לפה," הוא משך אותי לתוך חיבוקו. כשפגעתי בחזה שלו (ובבטן) הוא נאנק בשקט, אבל ידיו נכרכו סביבי. היה לו את הריח שלו, של ג'יידן, שלא יכולתי להגדיר במילים. ריח מחוספס אבל טוב. הוא נישק את מצחי.
"שכחתי כבר כמה אתה גבוה," צחקתי ומשכתי את עצמי אחורה כדי להביט בו, מאמצת את הצוואר כדי להביט בו מתנשא לכמעט מטר שמונים.
הוא חייך, וידיו התהדקו על המותניים שלי, "אני לא כזה גבוה, את פשוט ממש גמדה."
עליתי על קצות האצבעות שלי- עכשיו כמעט הגעתי לו לכתפיים. "לא כזאת גמדה."
הוא נאנח והחיוך שלו התרכך, וגווע. הוא משך אותי אליו, כאילו ביקש להדק את החיבוק עוד.
"ג'יידן, אני מפחדת על הבטן," מלמלתי וניסיתי להתרחק מהחבישה שלו.
"תעזבי את זה," הוא משך אותי אליו, והפעם נכנעתי ונמחצתי אליו. הוא שוב נאנק, אבל הפעם לא התרחקתי. עצמתי את עיניי, נתתי לחיבוק להכיל אותי. עכשיו ידעתי שאם הייתי באה, במצב שאני היום, ומספרת לבחורה שהייתי לפני חצי שנה על המצב הזה, על הרגע הזה- ידעתי שאותה הבחורה הייתה מביטה בי בקנאה, וסופרת את הימים עד שהייתה מגיעה לרגע הזה.
"ארך לך השיער," הוא ציין, מעביר את אצבעותיו בין שיערותיי בצבע החום-ערמוני האדמדם שהגיעו לי  לכתפיים.

"כן," נאנחתי, "אני כבר צריכה להסתפר."
"לא, אני אוהב את זה ככה," הוא המשיך לשחק בשיערי, וחייכתי, נצמדת אליו עוד יותר. יכולתי לשמוע שהוא לרגע עצר את הנשימה בגלל הכאב, אבל ידעתי שלא יתן לי להתרחק עכשיו.
"באמת התגעגעתי אליך," מלמלתי, קל לי יותר לדבר כשעיניי מוסתרות ממנו, "אני לא יכולה להסביר לך כמה. כמה אני שמחה שאתה כאן איתי."
הוא נאנח לרגע ושחרר את החיבוק, אבל אז התכופף והרים אותי. צחקתי מרוב הפתעה, וכרכתי סביבו את רגליי, והוא מחץ אותי אליו. "גם אני, ילדה. גם אני."
בן יצא מחדרו לבוש ברשמיות, מהוקצע עם מכופתרת ועניבה, שיערו הרטוב פרוע אבל מסודר יותר מבדרך כלל, מדיף ריח אפטרשייב. הוא הביט בי ובג'יידן מופתע, וירדתי בקפיצה מהחיבוק.
בן צחק כשהתקדם אל הדלת. "לא התכוונתי להפריע." אמר כשידיו מחטטות בכיסי המכנס, מחפשות את הטלפון הנייד.
"לא הפרעת," צחקתי והתקדמתי אליו להגיש לו את הטלפון שהיה על השולחן.
"תודה," הוא מלמל כשדחף את המכשיר לכיס, ואז הביט בי. הוא היה פחות גבוה מג'יידן, בערך מטר שבעים וחמש, אבל עדיין גבוה ממני ביותר מראש.
הוא חייך כשראה איך אני מביטה בו, ותפס את מותניי. משכתי את העניבה שלו, מקרבת אותו אליי. יכולתי לראות שלשנייה הוא זרק מבט לכיוונו של ג'יידן- לא ידעתי אם הוא צופה בנו או לא, אבל הייתי עסוקה בבן יותר מדי- ואז הוא התכופף אליי והצמיד אליי את שפתיו. הרגשתי שהוא התגלח אבל השאיר מעין זקן צרפתי, וזה היה כל כך סקסי.
הוא נאנח וניתק את שפתיו ממני. "אני חייב ללכת," מלמל בחוסר רצון.
"תחזור מוקדם?" מלמלתי בשקט.
הוא נישק את שפתיי שוב בקצרה. "כמה שאוכל. תתקשרי אם יצוץ משהו," הוא החווה בסנטרו לכיוון של ג'יידן.
נאנחתי בלי קול כשהדלת נטרקה מאחוריו, משתהה כדי להריח את ריח האפטרשייב. זאת הייתה פחות האובססיה אל בן כי אם האובססיה אל הרגשות החדשים האלה- חקרתי אותם, שיחקתי איתם, מתחתי אותם, ניסיתי להבין אותם עד השורש. לא הצלחתי. לא הצלחתי להבין את הפרפרים בבטן עם כל נשיקה, את התחושה המתוקה בבטן שהתעוררה בכל פעם שהרחתי אותו, בכל פעם מחדש, את הבלבול שהחיוך שלו גרם לי במחשבות. ובכל פעם ציפיתי שאגעל מעצמי, וזה לא עדיין לא קרה.
כשהסתובבתי אל ג'יידן ציפיתי להבעה מלגלגת ומזלזלת, שנייה לפני שיפתח בנאום לועג של חמש עשרה דקות שיגרום לי לכסות את הראש בכרית מרוב בושה, אבל היה לו מן מבט שלא יכולתי להבין. לא גאה ולא לועג, לא מריר ולא תומך, מן מבט מוזר כזה של ג'יידן שאני אף פעם לא ידעתי לפענח.
התקרבתי אליו ושוב נשענתי אל תוך חיבוקו, אבל ידיו נותרו מאחורי גבו כשהוא שעון על הקיר, לא מגיב.
"מה, ג'ייד?" מלמלתי והעברתי את האצבע על קו הגבול בין התחבושת לעור השוקולד שלו.
"כלום," הפטיר, והכרתי אותו כמו את כף היד שלי, זיהיתי את האש שבוערת מאחורי הקול הסתום הזה.
"מה?" נשאתי אליו את עיניי.
הוא התחמק ממבטי כשענה בחוסר רצון. "זה כאילו זאת לא את."
חיכיתי שיסב אליי את מבטו במשך כמה שניות. הייתה לי הרגשה שיש לו עוד מה לומר. עליתי על קצות אצבעותיי כדי לתפוס את מבטו, אבל הוא המשיך לבהות בעקשנות באותה נקודה לא ברורה- ממשיך להתחמק ממבטי. סובבתי את ראשו אליי בכוח, לוכדת את מבטו. "זאת לא אני. אני בעצמי לא יודעת מה זה. אבל זה עושה לי טוב, אתה יודע?" התחלתי למלמל, חצי אליו חצי לעצמי, "זה מוזר אבל מוזר טוב. זה כאילו... זה חדש אבל, זה מוכר... עמוק בבטן... זה מוכר... וזה..."
עכשיו הוא היה זה שמנסה ללכוד את מבטי. "מה?"
הנדתי את ראשי כשניסיתי להסביר את התחושה הזו, המטושטשת, אבל כל כך חדה. "זה חדש לי... זה עושה אותי מאושרת. אף פעם לא אהבתי..."
רגע ארוך הוא נעץ את עיניו הכהות המהורהרות בעיניי. "את אוהבת אותו?" הוא השתדל בכל כוחו לא להחדיר את הלעג הציני הרגיל שבו השתמש (וגם אני, פעם) בשימוש בביטויים על אהבה. אבל לא כל כך הצליח. כמו ג'וני וכריס, גם בפיו המילה התגלגלה כמו קללה.
 "לא יודעת," השפלתי את מבטי, נחושה לא להתכווץ לנוכח הלעג הבלתי נמנע. "אני אוהבת מה שהוא גורם לי להרגיש."
למשך רגעים ארוכים המשכתי לבהות לרצפה, ידיי שעונות על החזה החשוף שלו, והוא נותר בריחוק שלו, לא מחבק אותי. לבסוף עקף אותי באנחה ומלמל, "אני צריך כדור."
הוא נטל כדור לשיכוך כאבים, ואז עוד אחד. חטפתי את החפיסה מידיו. "אתה לא אמור לבלוע את כולם בבת אחת."
"בסך הכל שניים, מה את רוצה," הוא סינן ואז שטף את הטעם הנורא של הכדורים בכוס המים שעוד עמדה על השולחן מהלילה.
"איך זה מרגיש?" נגעתי בהיסוס בקצה התחבושת.
"בסדר," הוא מלמל, מעביר בזהירות את היד על האזור של הפציעה.
"יופי," לא התאפקתי וחייכתי. הייתי מרוצה מעצמי שהצלחתי לעמוד במשימה ולטפל בו בעזרת האמצעים המאוד-מאוד מוגבלים שעמדו לרשותי.
"אתה רעב?" משכתי אותו ביד לכיוון המטבח, אבל זה היה כמו למשוך עץ- אלא אם כן הוא ישתף פעולה, אי אפשר יהיה להזיז אותו.
הוא הביט בי רגע ארוך, עיניו קשות, ולאט לאט מבטו התרכך והוא נאנח, כאילו בכניעה, כשנגרר אחריי למטבח. "כן."
"מה יש, ג'יידן?" שאלתי כשנעמדתי מול המחבת. הדלקתי את הכיריים ושברתי לתוכה כמה ביצים, והסתובבתי לסקור את הבעתו. הוא נראה כמעט חצוי, כאילו הוא נלחם בעצמו.
"אני לא אוהב את זה," ירק לבסוף דרך שיניים חשוקות, "לא אוהב להיות פה, לא אוהב להיתקע לכם באמצע החיים, אני לא אוהב את זה."
פניי נפלו. "אל תלך," ביקשתי. בבת אחת הפכו כל הרגשות החדשים לאיום- פחדתי שבלי העוגן שלי אני אלך לאיבוד בתוך עצמי, בסביבה הלא מוכרת הזאת, בלי שום דבר שישמור עליי מפוקסת. פחדתי שאאבד את כל החוזק שלי, את כל החוסן שפיתחתי עם השנים. בלי ג'יידן, מי יזכיר לי מי אני?
הוא נאנח בכבדות והעביר את ידו בשיערו, "אבל את רואה? בדיוק על זה אני מדבר, את סוחטת אותי להישאר. בשביל מה את צריכה אותי כאן? אני לא שייך לחיים האלה, אנדי, אני-" קולו נקטע, כאילו היסס, או יותר נכון לומר סירב להשלים את המשפט.
"מה?" מלמלתי, יודעת שלא ארצה לשמוע את ההמשך.
"אני לא שייך לחיים שלך יותר," פלט לבסוף.
דקה ארוכה עמדנו, שמעתי את הביצים מתפצפצות במחבת על האש הנמוכה, הריח שלהן מילא את המטבח אבל האוזניים שלי היו מלאות במשפט הזה שהכביד עליי עכשיו כמו משקולת של מאה טון.
"לא," לחשתי, הנדתי את הראש, נועצת מבט רותח לעיניו. "אתה יותר שייך לחיים שלי מאשר כל אחד אחר ואתה יודע את זה."
"זה לא נראה ככה," הוא זרק פתאום, ואז כאילו התחרט, הוסיף בקול קצת פחות גס, "את התקדמת, עברת הלאה, מצאת את המקום שלך. אני צריך למצוא את המקום שלי עכשיו, וזה לא כאן, ביניכם."
"אז עד שתמצא," שוב כמעט התחננתי, והמבט שלי הפך למבריק, "עד שתחשוב מה תעשה. תחלים כאן, תתחזק, תחשוב על תכנית. לא ברחוב, בלי תרופות ובלי אוכל ובלי כלום."
"אני יודע להסתדר, אנדי," הוא מלמל, אבל שמעתי בקולו שהוא מתחיל באמת להיכנע. הייתה לי תחושת דז'ה וו פתאומית- את הדיון הזה עשיתי עם בן ביום הראשון שלי כאן, כשביקש ממני להישאר תחת קורת הגג שלו עד שאמצא תכנית חלופית לחיי. אם לא הייתי מרגישה עכשיו כל כך מפוחדת, זה היה משעשע אותי.
הרמתי את מבטי וראיתי שהוא חושב; שהוא שוקל את דבריי. ידעתי שהוא יודע שאני צודקת, בדיוק כפי שבן שכנע אותי אז. ואני לא הייתי פצועה כמו שג'יידן פצוע. הוא מוכרח להישאר כדי להחלים כמו שצריך. אבל בפני עצמי הודיתי ש-50 אחוז מהמניע העיקרי שלי לשכנע אותו שישאר היו אנוכיים לחלוטין. הייתי צריכה אותו כאן, שישמור עליי. רק בעיניו יכולתי למצוא את עצמי, את עצמי שלפני כל הרגשות האלה. כמו ילד שחוקר את היער, בכל פעם מתקדם עוד ועוד פנימה אל תוך העצים, אבל תמיד חוזר בריצה אחורה אל הבית המוכר. ג'יידן היה הבית. ג'יידן הרגיע אותי רק במבט, השקיט את הסערה שבתוכי. לא יכולתי לתת לו ללכת.
והוא, שקרא אותי כמו ספר פתוח, ראה את זה בעיניי. הוא קרא אותי עכשיו לגמרי, כי פתאום התקרב ועטף אותי בחיבוק, אבל לא בחיבוק הידידותי שהיה קודם- זה היה חיבוק מגונן. "אני כאן," הבטיח, וניחשתי שקרא בעיניי משהו שאני לא הצלחתי לזהות. פאניקה אולי. אבל ההבטחה הזו שוב גרמה לי להרגיש שלמה, והפאניקה התנדפה מיד, טבעה בריח הביצים הנשרפות במחבת.

במשך כל היום עשינו פשוט כלום. פשוט ישבנו ודיברנו. בפינת האוכל, על הספה, במרפסת, כשטיפלתי בהיסח הדעת בצמחים שעמדו בתהלוכה בתוך עציצים. אכלנו, שתינו קפה, שתינו בירות, אם כי ג'יידן הרגיש מאוד לא נוח לאכול ממקרר של מישהו אחר. לי זה כבר לא היה אכפת. הרגשתי כבר כל כך שייכת לכאן ולחיים של בן שזה הרגיש לי טבעי. לא שבעבר היה לי יותר מדי מצפון, בכל אופן.

צחקנו המון. על דברים מהעבר. על האירוניה שבהווה. על דברים שכבר הספקתי לשכוח, שגרמו לי לתפוס את הבטן מרוב צחוק ולנגב את הדמעות מהעיניים.
ואז סיפרתי לו על כל מה שעבר עליי בשבועות שמאז שעזבתי את הבנים. הגעגועים המטורפים בהתחלה אל ג'וני, אליו. השנאה השורפת אל ברוק. המתיחות ביני ובין בן, האגו, החששות. כשסיפרתי לו על כל העסק עם ריאן בלייד, הוא האזין בתשומת לב, עיניו מכווצות, שריריו מתקשחים מדי פעם והוורידים בולטים מעליהם. ואז הוא סיפר לי איך זה התקבל שם. על הכעס, על הקללות, על הטירוף של ג'וני לאחר שחורר אותו. ג'יידן אמר שהוא אף פעם לא ראה את ג'וני כל כך מטורף, אפילו לא כשקלייר בגד בו. כשהוא ציטט לי איך ג'וני כינה אותי (בצרחות, כך שכל פרח וכל עץ בכל המרחב הפתוח שמעו אותו) התכווצתי, והשפלתי את עיני, והוא קירב אותי אליו בחיבוק. וכשג'יידן אמר בשקט, "אני חושב שמאותו יום הוא לא סלח לעצמו על שגירש אותך," לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. נעצתי מבט בשמש כדי שתסנוור אותי למוות ותשרוף לי את התמונה שמאחורי העיניים, של ג'וני מלא החרטה.
סיפרתי לו על איך בן לקח אותי לבית החולים, גוססת, וג'יידן נראה פתאום כל כך עצבני, כל כך מאיים, העיניים שלו כאילו השחירו, שהפסקתי עם הסיפור והמשכתי מיד הלאה, בלי לשאול.
סיפרתי לו על האונס במסיבת הברביקיו. לא סיפרתי על זה לאף אחד, גם לא לבן, וזו הייתה גם הפעם הראשונה בחיי שאמרתי את המילה אונס. העיניים של ג'יידן עכשיו הזכירו לי את העיניים של ג'וני. הוא תפס אותי במותניי ומשך אותי אליו, והצמיד את הראש שלי לחזה שלו. שמעתי את דפיקות הלב הכועסות, והוא נישק אותי במצח והבטיח לי בחגיגיות שהוא ימצא את הבן זונה ויטפל בו.
שעות אחר הצהריים טסו, השמש ריחפה מעל השמיים וכבר חגה מעל האופק במערב, שולחת אור כתום מעל העננים מסביבה. ישבנו עכשיו במרפסת, על כורסה קצת מאובקת, כשאני מכורבלת מעל ג'יידן. הוא ליטף את הגב שלי בתנועות מעגליות, מרגיעות, ואני בהיתי בשמש היורדת כאילו לא ראיתי אותה שבועות.
"פחות יפָה כאן מהשדה, אה?" צחקתי.
"מי, השמש?" הקול של ג'יידן היה שקט, מרגיע כמו תנועות ידיו.
"לא, אני," גיחכתי.
הוא צחק. "השמש כן, את יותר יפה כאן."
צחקתי איתו בתחושת אי נוחות קלה. הוא היה אמור להבין את הציניות. "באמת?"
"בטח," הוא גיחך, כאילו זה מובן מאליו, "השיער שלך..." הוא העביר יד בשיערי, "הריח שלך..." הוא טמן פניו בשיערי שמריח מהשמפו של איימי ושאף, ועברה בי צמרמורת, "אפילו השמנת קצת, את יודעת?" הוא גיחך, והעביר יד על המותן שלי מתחת לחולצה הענקית של בן.
צחקתי בהלם, פי נשאר פתוח, "השמנתי?"
"כן," הוא צחק ואז צבט לי את המותן, "עכשיו יש מה לתפוס."
התפוצצתי מצחוק, כמעט נופלת ממנו. זאת הייתה עוד בדיחה ישנה שלנו, והנוסטלגיה כמעט צרבה אותי מרוב שהיא הייתה מתוקה. "ג'ייד," נאנחתי, "כל כך התגעגעתי אליך."
"את כל הזמן אומרת את זה," הוא מלמל באנחה, וכל זכר של צחוק נמוג מקולו.  
"כי אני מתכוונת לזה," מלמלתי כששוב נשענתי על החזה שלו, מביטה בשמש שנושקת לקו האופק.
"באמת," הוא מלמל בקול עמום יותר, כאילו לעצמו, וסימן השאלה אבד בדרך.
משכתי את הראש אחורה כדי להביט בו, והוא השפיל את מבטו אליי. "אתה לא מאמין לי?"
"לא, אני מאמין," הוא נאנח, עדיין מביט אל תוך עיניי, "זה פשוט לא מה שהתכוונת פעם."
 הגבות שלי התכווצו, והתיישרתי כדי להביט בו מגובה העיניים. "אתה עושה לי רגשי? זה הקטע? אתה עושה לי מצפון על זה שהתקדמתי? על זה שעזבתי את החיים ברחוב בשביל לחיות במזגן? היית מעריך את זה יותר אם הייתי פותחת רגליים בשביל שיהיה לי כסף לאכול?"
הגבות שלו התכווצו בתגובה, והמצח שלו נחרש קמטים. יכולתי לראות את הכעס שוב משחיר את עיניו. "זה מה שאת חושבת? שאני מעדיף שתחיי כמוני? שאני מעדיף בשבילך חיים של זונה? זה מה שאת חושבת עליי?"
"בינתיים זה כל מה שאתה מראה," הקול שלי התגבר, "אתה מסתכל עליי מגעיל, מסתכל על הבית מגעיל, אתה לא מוכן להסתכל בכלל על בן-"
"לא אכפת לי מהחבר הקטן שלך, תאמיני לי," קולו התגבר בתגובה.
"אז מה הסיפור שלך? אתה מקנא?" צעקתי לו בפנים, והוא התאבן.
"אני מה?"
"אתה מקנא בזה שאני הצלחתי להתקדם ואתה לא?"
רגע ארוך הוא הביט בעיניי, ומשהו בעיניו התבהר, אבל עדיין הכעס נראה בהן בבירור, "אז את מסתכלת עליי מלמעלה עכשיו, הא? זה הסיפור?"
"לא!" קברתי את הפנים בתוך הידיים בתסכול. "לא, אלוהים, אתה יודע שלא!"
רגע ארוך שתקנו, ולא העזתי להציץ דרך ידיי. הידיים שלו היו עכשיו קפואות על גבי. פתאום, אחרי כמה שניות המתח בגופו רפה, והוא משך את הידיים שלי בכוח מעל פניי, ועטף את פניי בידיו הגדולות. עיניו החומות-כהות היו עכשיו רכות. "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון, ילדה?" הוא מלמל בחצי חיוך.
נאנחתי. "אני פשוט... אני לא אוהבת את הריחוק הזה בינינו. כאילו אנחנו מעולמות אחרים. אנחנו עדיין אותו הדבר, נכון? אחים."
חצי החיוך התעוות. "אנחנו לא רחוקים," הוא שחרר את פניי כדי למשוך את מותניי, כדי שאהיה צמודה אליו, ושפתיו נתקלו בפניי. הוא נישק את אפי, ואז נישק את מצחי. "אנחנו אותו הדבר. את אנדס שלי. אף אחד לא יכול לקחת אותך ממני."
חייכתי ונאנחתי בהנאה. השענתי את עצמי עליו, פניי צמודות לצווארו.

ואז דלת המרפסת זזה. "לא ידעתי שהדלת הזאת אטומה לרעש," בן צחק. הרמתי את הראש והסתובבתי אליו, בדיוק בזמן. ההבעה הרגועה שלו, האושר התמידי שהיה לו בעיניים פתאום התמוסס כשהגבות שלו התכווצו כשהביט בי ובג'יידן, אחד בזרועות השני.
משהו בבטן שלי התהפך, כאילו כבר אז הרגשתי שאני סוטה מהנתיב הנכון לשביל רע, מלא בצרות.
אבל ידעתי שהנתיב הנכון משמעו לשנות את מי שאני- כי זאת הייתה הקרבה שלי עם ג'יידן גם בימים שלי עם ג'וני. ואף אחד אף פעם לא עיקם עלינו מבט. למה שעכשיו אחוש אשמה?
ובכל זאת קמתי מהברכיים של ג'יידן, וניגשתי אל בן. "היי," חייכתי ברוגע, והרגשתי שוב תחושת דז'ה וו הפוכה כשאני הייתי כל כך שלווה והוא בחן כל פרט בסיטואציה בעיניו החשדניות. כאילו התהפכנו בתפקידים.
"היי," הוא ניער את ראשו בתנועה מזערית, כאילו מנקה את מחשבותיו, ואז חייך אליי את החיוך הבנג'מיני שלו, "איך היה בלעדיי? תפקדת?"
צחקתי והצבעתי לאחור. "הייתה לי חברה. מה שכן, אתה צריך לקנות עוד בירות."
הוא צחק והצביע על השיש, עליו מונחות כמה שקיות סופר מלאות. "הקדמתי אותך."
החיוך שלי התרחב. חלק קטן בתוכי אמר לי שההתלהבות שלי גדולה מדי- שהשיחה הזו הייתה כל כך לא משמעותית, שלא היה בה שום פרט חיוני, כלום. אבל משהו בה הרגיש כל כך מתאים! לא ידעתי אפילו איך להגדיר את זה. כאילו ידענו איך להתאים את עצמנו אחד אל השני. כאילו הוא ידע להתאים את עצמו אליי. אף פעם לא הכרתי מישהו שידע לעשות את זה כל כך טוב.
חוץ מג'יידן, כמובן.
אבל ג'יידן זה משהו אחר.
הסתובבתי לאחור, כאילו פתאום נזכרתי מחדש בקיומו, ואז נוכחתי למתח העצום באוויר. "רעבים, בנים?" השתדלתי להישמע קלילה, שומרת על הטון הרגוע, ויכולתי לראות בעיניים של שניהם שהם מודעים לכך. שניהם שמעו את הרעד הקטן בקול שלי, המוסווה טוב כל כך, שמתריע על כך שאני משקרת, או לחוצה.
"יש לך רעיון?" בן שאל, משתף פעולה.
"האמת שמתחשק לי להכין משהו," טפחתי על הבטן שלי, שהרגשתי שעוד שנייה נדבקת לי לגב, "לא יודעת מה איתכם, אבל אני רעבה."
"אז בואי, תסתכלי בשקיות ותאלתרי משהו," הוא גיחך ופינה לי מקום, "אם תצליחי לאלתר משהו מבירה וקמח."
לחם בירה.

זה יצא טוב. כשבן נכנס למקלחת ג'יידן עזר לי קצת, וטינף את הרצפה בקמח כמו ילד בן שש- אבל החיוך חזר לפניו. וכשבן יצא מהמקלחת, החיוך לא נעלם לגמרי, ומבחינתי זה היה הישג. ושניהם אפילו החליפו מילה או שתיים. זיהיתי את העוינות בטון של ג'יידן, אבל בן התנהג יפה. ואני הייתי מרוצה. זו הייתה פסגת חיי- שני הגברים של חיי מצליחים להסתדר טוב.
פתאום רציתי להקיא על עצמי. נגעלתי מעצמי. "שני הגברים של חיי"- זו לא אני. זו לא אני. הרגשתי מזויפת, כאילו אני משקרת לעצמי. אבל אני לא משקרת. זה פשוט... זה פשוט... דיבור בלונדיני, דיבור של ברוק הקטנה והעירונית שאני יכולה להישבע שמהשנייה הראשונה שהיא פגשה בג'וני היא כבר תכננה את השמות של הילדים שלהם, ומה יהיו הצבעים של המפיות בחתונה שלהם, ואיך היא תרהט את הבית שלהם כשהם יגורו ביחד- דמיינה כל פרט עם "הגבר של חייה".
ניערתי את הראש. אני לא ברוק. אני מתכוונת לזה. כרגע, הדגשתי בראש, כמעט בצעקה, אלה הם הגברים של חיי. והיו הרבה גברים בחיי. הם פשוט אלה שעושים לי טוב. שניהם. ביחד. וזה לא שאני צריכה לבחור או משהו ממילא, נכון?
לחם הבירה מילא לנו את הבטן, או לפחות לי, כי בן הציע להזמין פיצה וג'יידן נענה בהתלהבות- התעקש לשלם. בין שני הבנים פרץ קרב אגו קטן של מי ישלם, וכשבעטתי לבן ברגל מתחת לשולחן הוא נכנע. ידעתי שג'יידן צריך את זה בשביל האגו שלו, שהרבה יותר פצוע מהבטן המחוררת שלו.
אז הם הזמינו פיצה, כל אחד חיסל חצי מגש פחות או יותר, ואז בן הביא לשולחן את שישיית הבירות החדשה שלו. ואחר כך, כשחיסלנו אותה, הביא עוד שישייה. שתיתי ארבע. בן שתה רק שתיים, כי הוא חייב היה לנסוע בחזרה לעבודה אחרי זה. ג'יידן שתה בערך שבע בירות, וגם עליהן התעקש לשלם. פחדתי שהוא ישתכר יותר מדי, בגלל התרופות שהוא נוטל, אבל לא רציתי להישמע כמו אמא דואגת. והייתי בכלל שיכורה בעצמי, והעייפות מהלילה הקודם לא עזרה.
אבל המתח עדיין נותר באוויר, והיה כבד ומעיק. יכולתי לראות שהם עושים מאמץ למצוא נושאי שיחה, אבל משהו כל כך הפריע להם באמצע, כמו עצם בגרון. לא הצלחתי לשים על זה את האצבע.
ואז פתאום בן קם. "אני חייב לחזור לעבודה," נאנח והביט בשעון שבטלפון שלו. השעה הייתה תשע וחצי.
"אל תלך," נאנחתי גם. הנוכחות שלו כל כך הרגיעה אותי, כאילו גם הוא, כמו ג'יידן, עזר לי להשליט סדר בבלאגן שבמחשבות.

"אני מוכרח," מלמל. הוא קפץ לחדר, ויצא שוב במכופתרת ועניבה- קצת יותר מהודרים, אבל שיערו עדיין פרוע מהמקלחת. הוא לקח את המפתחות של הרכב והשתהה ליד הדלת כשנעל נעליו, כאילו ידע ששוב אבוא להיפרד ממנו.
חייכתי כשנעמדתי מולו. "יפה לך עניבות."
הוא הרים את מבטו אליי לרגע, מבעד לריסים, כל כך סקסי פתאום שהיה לי קשה לשמור על החיוך הלגלגני שלי. "כן? אני אזכור את זה."
צחקתי ונישקתי את שפתיו רגע לפני שיצא, ונאנחתי בלי קול כשהבטתי בדלת הסגורה. כל כך הטריד אותי משהו, כל כך העיק לי על הלב, הרגשתי שמשהו כל כך לא תקין ולא בסדר ולא נכון.
אבל הייתי עייפה שיכורה ומבולבלת גם ככה, אז פשוט הסתובבתי אל החדר.
"ג'יידן, אתה יכול לישון בחדר האורחים הלילה," קראתי מהחדר של בן כשאספתי חפצים למקלחת.
"אני יכול להסתדר כאן על הספה," קולו נשמע קרוב משחשבתי כשהוא עמד בפתח המסדרון, מביט בי.
"אתה בטוח? יהיה לך הרבה יותר נוח שם," אמרתי כשיצאתי מהחדר. הוא עמד בדיוק לפני הכניסה למקלחת.
"בטוח," הוא חייך, אבל החיוך שלו לא הגיע לו לעיניים. הוא ליטף את שיערי ואז נשק למצחי ונאנח, ויצא אל הסלון.
ההרגשה המעיקה גדלה פי שניים עכשיו. נכנסתי למקלחת, מנסה להטביע אותה תחת המים החמים. האלכוהול עלה לי פתאום לראש עם האדים במקלחת, והייתי מטושטשת לגמרי כשהתלבשתי וסירקתי את השיער. הוא באמת ארך.  
זרקתי את הבגדים שלי לסל הכביסה המאולתר ופניתי לכיוון חדר האורחים מתוך הרגל, וכשהייתי כבר בתוכו לא היה לי כוח לחזור על עקבותיי אל החדר של בן. וחוץ מזה, ידעתי שהוא יחזור רק באמצע הלילה, אז זה לא משנה.

באנחה נכנסתי אל מתחת לשמיכה המוכרת, ספוגת הריח של מרכך הכביסה של משפחת קול. סובבתי את פניי אל הקיר ועצמתי את עיניי, נואשת להירדם כמה שיותר מהר בלי לחשוב על כלום. הראש שלי התחיל לכאוב והאלכוהול הרדים אותי. החדר היה מוכה רוח פרצים מהחלון הפתוח אבל לא היה לי כוח לקום וללבוש משהו חם יותר.
שמעתי פתאום את הדלת נפתחת וקפאתי, אבל הראש המסתחרר שלי סירב להסתובב אל הדלת, ומיד מישהו נכנס (מתנודד) אל מתחת לשמיכה שלא הייתה גדולה במיוחד. לרגע נבהלתי, כי בשנייה הראשונה כשניסיתי להבקיע את הערפל בראשי, לא יכולתי לחשוב על אף אחד שיכול עכשיו להיכנס בבית משפחת קול מתחת לשמיכה שלי, כשבן לא נמצא. אבל יכולתי לזהות אותו גם מתוך ערפול חושים מוחלט, ונאנחתי בהקלה לזיהויו של ג'יידן. הוא הידק את השמיכה מעל שנינו ומשך אותי אליו קצת-קצת. צמרמורת של קור פקדה את עמוד השדרה שלי, מלמעלה עד למטה, וג'יידן שהרגיש את זה (שיכור ככל שהיה בעצמו) הידק אותי אליו במשיכה אחת, מתאים את גופי לגופו בעיקול מושלם. ידו הייתה מורגשת על המותן שלי, מגוננת וחמה. נאנחתי מרוב נינוחות כשעצמתי את עיניי. "תודה, ג'ייד," לחשתי כמעט בלי קול.
הלחישה נותרה עומדת באוויר, שהיה פתאום טעון. ידו טיילה על הבטן שלי, מהדקת אותי עוד ועוד אליו עד שלא נותר בינינו ס"מ של אוויר. אצבעותיו היו דינמיות, לא עוצרות לרגע, מציירות מצולעים שונים על הבטן שלי על הגופייה ההדוקה. היה לי נעים, והחזה החשוף שלו היה חם, אז ניסיתי להירדם.
הרגשתי את הנשימות שלו, את האף שלו מטייל לי על העורף ואל הצוואר, ואז את שפתיו מטיילות על העור שלי. הוא נישק אותי בכתף החשופה, ועיניי נפקחו. הבטתי בקיר שמולי מבלי לזוז, עיניי מתרוצצות, וכשהוא נישק אותי שוב הלב שלי קפץ לגרון. "ג'יידן, מה אתה עושה?" מלמלתי בקול כבד מאלכוהול.
"לכי לישון," הוא מלמל ומשך אותי שוב, מצמיד אותי אליו, ואז שוב הידק את השמיכה מעלינו. שפתיו שוב טיילו על הצוואר שלי, אבל הפעם לא עצמתי את עיניי. האינסטינקטים שלי, מטושטשים ככל שהיו, ידעו והכירו את המגע, את מה שעומד מאחוריו. כשהיד שלו התחילה לשחק עם שולי הגופייה ולגעת בעור החשוף שלי. כשהוא נישק את הצוואר שלי. המגע שלו העביר בי תחושות מוזרות, ובלעתי רוק בשקט.
"ג'ייד..." מלמלתי בקול רפה כשהוא ליטף את הבטן שלי, עכשיו מתחת לגופייה, וניסיתי להתמתח הרחק ממנו. "תפסיקי, אנדס, בחייך," הוא נאנח אל תוך האוזן שלי, כל כך שיכור שהמילים התערבבו לו אחת בשנייה.
כאן טעיתי, טעות ענקית וסובבתי את הראש אליו. "מה יש לך?" לחשתי. הוא הביט לי רגע ארוך בעיניים- העיניים הכהות שלו, שחוויות החיים יצקו אותן תמיד לשתי אבנים קשות וכועסות, נראו פתאום עצובות- ונישק אותי.
עיניי נפקחו, התרחבו מרוב זעזוע, אבל החושים הרעועים שלי התבלבלו, המוח שלי התרכז במגע של היד שלו על הגוף שלי, בטעם שלו שהיה ספוג באלכוהול, בריח שלו, בשפתיים שלו. ניסיתי למתוח את הראש אחורה, הצלחתי למלמל משהו, לבקש ממנו שיפסיק, התחננתי, אבל הוא לא הפסיק, והאלכוהול הכריע את שנינו.

ראיתי בבוקר את הסרט ונזכרתי כמה אני אוהבת את ג'סטין, גם בתור שחקן