ואולי הוא לא היה.

וואו...הרבה זמן.

לפני כמה ימים דיברתי על הבלוג ונזכרתי.. כמה פעם הוא היה החיים שלי.

מעבר להנאה שבלכתוב תמיד אהבתי לקרוא אחרי כמה חודשים ולהיזכר.

כרגע אני יושבת ביום הרביעי של השירות הלאומי שלי במשרד.

אה הא.. התגייסתי לצבא, שירתתי 5 חודשים מהגהנום והשתחררתי. והנה, אחרי שנתיים בבית וכולה חודש של שירות לאומי ולאחריו הפסקת שירות, חזרתי. בתקווה להישאר. שאני אצליח לקום בבוקר ו..להלחם את המלחמה הזו כל יום.

ביום שהתגייסתי כמו פצצה נפלו עליי אירועי השנים הקודמות..

כן..אותם קטעים שכתובים בשיא הדרמה והכאב לא הבינו בכלל מה זה כאב. הכאב היה טרי..מן פצע כזה חשוף שאתה צועק שכואב לך..

כשהתגייסתי..זה באמת החלים. נשארה רק צלקת ענקית עכשיו להתמודד איתה.

נכנסתי לדיכאון. לא ראיתי לא ימינה לא שמאלה ובטח שלא ישר. רציתי פשוט שהכל ייגמר. כל השמחת חיים של הילדה המפגרת שלפני כמה שנים עוד מלאה פה שאלונים בשביל הכיף..כל זה נעלם. פשוט זומבי במשך שנתיים. לא עשיתי כלום, לא הרווחתי שקל וחוץ משיעור פסנתר פעם בשבוע (שאז נראה הרבה מאוד) לא הייתי עושה כלום. בוקר, טלוויזיה, מחשב, קפה, אוכל והרבה, אפילו לא טורחת להחליף בגדים והולכת לישון.

אנשים דיברו אליי, התקשרו. סיננתי גם בטלפון וגם בשאר. עמדו מולי וצעקו ואני סיננתי. הכל...

לא האמנתי שאני, מצטיינת גדנ"ע ובנאדם עם רע"ל ורה"ל של חיה טורפת...פשוט..השתחררתי. מלהיות פקידה! לא מאיזה יחידת...תחת.

פקידה מזדיינת חסרת עבודה. הייתי לוקחת ספר או משהו. לא, 9 שעות ביום הייתי יושבת ורוצה למות. בוכה. כשלכולם נמאס לראות אותי בוכה בכיתי בפנים. זה אותו דבר..ההרגשה של הכיווץ של הקיבה והרצון פשוט להרביץ למישהו מרוב חוסר אונים.

מה לעשות... אין מה לעשות. כולם אומרים לי אבל יאללה הנה את עושה שירות הכל מדהים! זה כמו צבא!

זה לא צבא מבחינתי...והנקודה הזאת תהיה רגישה כל עוד אני חיה...פשוט לא מאמינה שלא הצלחתי לעשות דבר כל כך טריוויאלי שאנשים עם חצי מוח משלי מצליחים לעשות. כל הזמן חושבת יותר מידי, פוחדת יותר מידי.. זין. פשוט זין.

טוב עכשיו קצת התחלתי להתעצבן אבל הנה, מסתכלת על השעון ועוד שעתיים אגיע הביתה אחרי יום של שירות לאומי!

זה כן משפר את ההרגשה במקום מסוים.

היה חרא והמון, וקשה לי להשתחרר ממנו ולהגיד שיותר טוב לי.

אבל לא לעשות את זה יהיה פשוט פולני אז כן, הרבה יותר טוב לי. יש לי חבר.. מישהו ששנים שכב באיזה מגירה מתחת לאף ואף פעם לא באמת התממש.

אז זה התממש וטוב לי מאוד. כל הזמן מסקרן אותי אם לו טוב. כי אם לא טוב לו..

אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בעוד איזה כישלון קטן וחמוד..זה די מתחיל להמאס עליי.

אני שמחה שתמיד אחרי הכל, ואחרי בערך 8 שנים שיש לי את הבלוג הזה...תמיד יש לי לאן לחזור.

וכן, עברו שנתיים מאז שכתבתי וזה עוד משהו שאומר לי שהמצב השתפר. כי השנתיים האלה היו סיוט...

בקיצור...נדבר!