אני בבית. כבר זו לא דירה. שקט כאן.. אני סופסוף עם עצמי.
לפעמים שקט כאן מדי. רק קול הבדידות נשמע.
יש לי כאן מטרה בעולם ודווקא כשציפיתי שהיא תתבהר- היא הולכת ונעשית עמומה.
איפה אני עוד x שנים.. אני עוד לא מצליח לדמיין. אני רוצה להיות מאושר. אבל מה הוא אושר? איך הוא מצטייר?
מפעם בי רצון למשמעות. לתיקון עולם. לקניית העולם הזה..
דווקא הדירה,הבית..היא שחידדה את הצורך.
הייתי רוצה להיות שמח. לקבל כל אדם בסבר פנים. תמיד לחייך, להיות אופטימי, להקליל, להצחיק, להרבות שמחה בעולם,למגנט אנשים,לתת להם מרחב נוח,ליצור את הסיטואציה ולדרבן אחרים להצטרף אליה.
זה לא עוזר לי כל הספורט שאני עושה; 4 פעמים בשבוע.
מקלל לפני.. מקלל במהלך.. גאה בסוף.
לא עוזר. אני כמו אבן כבדה נטועה חזק בקרקע.
התחלתי לשתות יין. זה לא טעים לי אבל האמונה שיגיע פתאום איזה רוחב לב כלשהו, נשימה ממלאת את הריאות ובעקבותיה אנחת הפוגה.. זה לא קורה.
בדידות. אולי זו בדידות?
לפעמים שקט כאן מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
