לאן נעלם כל הכוח סבל הזה שהיה לי בגיל 12?
ילדים מהשכבה שלי היו צוחקים עלי, משפילים אותי, מנסים לפחות, ואני לא הייתי מנידה עפעף.
לאן נעלם הכוח הזה שעזר לי להתגבר, לא להתייחס, לא להתייאש ולא לקחת ללב שטויות כאלה?
פעם זה היה דבר שנורא אהבתי בעצמי. הייתי מתלבשת בצורה מחרידה, אנשים היו צוחקים ואני הייתי מתעלמת. לא היה לי אכפת. 'מי שמפריע לו, שיעצום עיניים,' הייתי נוהגת לומר.
והיום? היום אני רק סופגת, אני מנסה להתעלם אבל העלבון נשאר בפנים ולא מסרב לפנות את הדרך. זה כאילו שכל קטילה, כל עלבון, הם מעמסה שמתיישבת לי על הלב וחוסמת לי את העורקים. בסופו של דבר, כשכל העורקים ייחסמו והלב ייתמלא עלבונות, אני חושבת שאגיע למצב של התמוטטות נפשית, ולמען האמת, אני לא בטוחה שהיום הזה רחוק מלהגיע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dark sparkle.