אפילו החולצה שאמא השאירה לי על הכיסא כאות תודה לכך שהברקתי את המטבח, לקחתי את אחותי לבקר את סבתא (זאת שלא נמצאת כרגע בבית חולים) וביצעתי את כל המטלות שהיא נתנה לי במשך השבוע האחרון, וגם אלה שהיא לא נתנה לי, לא עזרה לי. על החולצה הלבנה במידה SMALL (אמא שכחה כמה השמנתי בזמן האחרון), הייתה כתובה באותיות כסף נוצצות המילה 'מדהימה', שקר גדול ומוחלט, יטענו 99% ממכריי. עדיין הרגשתי את תחושת הגועל הזאת, את הצעקה הפנימית שאומרת לי: "את כלבה! את כלבה! אמרו לך את זה, את יודעת את זה. זה טבוע לך באופי ולא מרפה. זה לעולם לא ירפה.". הסתכלתי על העטיפה של החולצה מאחורה. החלטתי שהיה הרבה יותר מתאים לקנות לי חולצה שכתוב עליה "שמעטא", והלכתי לישון.

שנאה עצמית זה מרגיז, אבל מה קורה כשיש לה מניע?

החלטתי לקחת על עצמי את 'אתגר 30 הימים'. כמובן שרציתי להתחיל ב-1/8, בשביל הסימבוליות של תחילת החודש, אבל לא רציתי לכתוב את זה בבלוג והמרחק מהבית שלי לחנות ה'קרביץ' הקרובה כדי לקנות מחברת (100 מטר בערך) נראה רחוק מתמיד בשל עומס החום.

אני מקווה להפסיק להתעצל מחר.