לפעמים הייתי מעדיפה להיות מפלצת חסרת רגשות. כזאת שלא בוכה משטויות, ולא בוכה בכלל.

הייתי רוצה להיות מהמפלצות האלה, מפני שהן כמוני בחלקן- רומסות את כל מה שעומד בדרכן, לא מתכננות טוב מספיק לעתיד, מחפשות אחר ההנאה הרגעית והעכשווית. אבל בחלקן השני, הן שונות ממני כשמים וארץ. הן לא יחשבו על ההשלכות של הרמיסה, של הגועל שהן יצרו בידיים שלהם, ובאמצעות הפה שלהם שמפיץ אותו בעולם ופוגע בכולם מבלי להפסיק ויורה בכל הכיוונים. אבל לעומתן, אני אשב, ואבכה ואמרר את חיי כי יצאתי סתומה וכי אני עושה דברים מפגרים ורומסת את כל מה שעומד בדרכי מבלי לחשוב בכלל וכי אני שורפת 101 גשרים בכל יום, כאלה שלא ניתו לבנות מחדש, ואני מייסרת את עצמי על המציאות הפגומה שאני יצרתי בעוד שהמפלצת שוכחת מזה והולכת ומפגינה את חוסר הרגישות שלה כלפי האדם הבא.

ואם הייתי מפלצת, לא הייתי מייסרת את עצמי ולא היה לי בלוג שבו אני כותבת את מה שאני מרגישה ואיך שאני מרגישה ומסבירה למה אני מרגישה, כי לא היו לי רגשות ולכן לא הייתי מתרגזת מכל שטות.

אפילו החולצה שאמא השאירה לי על הכיסא כאות תודה לכך שהברקתי את המטבח, לקחתי את אחותי לבקר את סבתא (זאת שלא נמצאת כרגע בבית חולים) וביצעתי את כל המטלות שהיא נתנה לי במשך השבוע האחרון, וגם אלה שהיא לא נתנה לי, לא עזרה לי. על החולצה הלבנה במידה SMALL (אמא שכחה כמה השמנתי בזמן האחרון), הייתה כתובה באותיות כסף נוצצות המילה 'מדהימה', שקר גדול ומוחלט, יטענו 99% ממכריי. עדיין הרגשתי את תחושת הגועל הזאת, את הצעקה הפנימית שאומרת לי: "את כלבה! את כלבה! אמרו לך את זה, את יודעת את זה. זה טבוע לך באופי ולא מרפה. זה לעולם לא ירפה.". הסתכלתי על העטיפה של החולצה מאחורה. החלטתי שהיה הרבה יותר מתאים לקנות לי חולצה שכתוב עליה "שמעטא", והלכתי לישון.

שנאה עצמית זה מרגיז, אבל מה קורה כשיש לה מניע?

החלטתי לקחת על עצמי את 'אתגר 30 הימים'. כמובן שרציתי להתחיל ב-1/8, בשביל הסימבוליות של תחילת החודש, אבל לא רציתי לכתוב את זה בבלוג והמרחק מהבית שלי לחנות ה'קרביץ' הקרובה כדי לקנות מחברת (100 מטר בערך) נראה רחוק מתמיד בשל עומס החום.

אני מקווה להפסיק להתעצל מחר.

לאן נעלם כל הכוח סבל הזה שהיה לי בגיל 12?

ילדים מהשכבה שלי היו צוחקים עלי, משפילים אותי, מנסים לפחות, ואני לא הייתי מנידה עפעף.

לאן נעלם הכוח הזה שעזר לי להתגבר, לא להתייחס, לא להתייאש ולא לקחת ללב שטויות כאלה?

פעם זה היה דבר שנורא אהבתי בעצמי. הייתי מתלבשת בצורה מחרידה, אנשים היו צוחקים ואני הייתי מתעלמת. לא היה לי אכפת. 'מי שמפריע לו, שיעצום עיניים,' הייתי נוהגת לומר.

והיום? היום אני רק סופגת, אני מנסה להתעלם אבל העלבון נשאר בפנים ולא מסרב לפנות את הדרך. זה כאילו שכל קטילה, כל עלבון, הם מעמסה שמתיישבת לי על הלב וחוסמת לי את העורקים. בסופו של דבר, כשכל העורקים ייחסמו והלב ייתמלא עלבונות, אני חושבת שאגיע למצב של התמוטטות נפשית, ולמען האמת, אני לא בטוחה שהיום הזה רחוק מלהגיע...