לפעמים, את יודעת שעשית מה שהיית צריכה לעשות.

כל מיני סיבות יכולות לגרום לכך, ואת תדעי שכל דבר אחר שהיית עושה, היית מרגישה רע לגבי זה, ואם לא רע, אז היית מרגישה שיכולת לפעול יותר טוב.

את יודעת שעשית את הדבר הנכון כאשר ויתרת על משהו למען מישהו שחשוב לך.

את יודעת שעשית את הדבר הנכון כאשר ביקשת סליחה כשנפל לך האסימון שאת היית הלא בסדר, או כשאת מבינה שהאדם שביקשת ממנו סליחה חשוב לך הרבה יותר מהכבוד העצמי שלך.

בכל מקרה, אני חושבת שעשיתי את הדבר הנכון, לפחות כרגע.

שיהיו לכם חיים מהנים,

LADY FReeDOM

לפעמים נדמה לך שאת עושה את הדבר הנכון, אבל כשמגיעות ההשלכות, הן נראות גדולות כל כך, וכשהן מתבוננות עלייך במבט מלא אימה (או תוכחה, לא יודעת בדיוק), את חושבת שאת עומדת לאבד את ההכרה.

הדבר הבא שאת הולכת לעשות, הוא להתמודד עם ההשלכות האלו, וזה לא מפני שהייתה לך בררה אחרת.

כי מי מאיתנו לא קרא את המגנטים שעל המקרר בעת בולמוס רציני של כל אוכל הקשור בשוקולד והחליט שזהו המוטו החדש שלו לחיים? או לפחות לשתי דקות הקרובות.

תודה על כל התגובות בפוסט הקודם. חלק ממש עזרו לי לחשוב על איך לשנות את הגישה שלי, וחלק סתם חיממו לי את הלב. 

לאן נעלם כל הכוח סבל הזה שהיה לי בגיל 12?

ילדים מהשכבה שלי היו צוחקים עלי, משפילים אותי, מנסים לפחות, ואני לא הייתי מנידה עפעף.

לאן נעלם הכוח הזה שעזר לי להתגבר, לא להתייחס, לא להתייאש ולא לקחת ללב שטויות כאלה?

פעם זה היה דבר שנורא אהבתי בעצמי. הייתי מתלבשת בצורה מחרידה, אנשים היו צוחקים ואני הייתי מתעלמת. לא היה לי אכפת. 'מי שמפריע לו, שיעצום עיניים,' הייתי נוהגת לומר.

והיום? היום אני רק סופגת, אני מנסה להתעלם אבל העלבון נשאר בפנים ולא מסרב לפנות את הדרך. זה כאילו שכל קטילה, כל עלבון, הם מעמסה שמתיישבת לי על הלב וחוסמת לי את העורקים. בסופו של דבר, כשכל העורקים ייחסמו והלב ייתמלא עלבונות, אני חושבת שאגיע למצב של התמוטטות נפשית, ולמען האמת, אני לא בטוחה שהיום הזה רחוק מלהגיע...