לפני שלושה שבועות הלכתי לצלם במשק תעשייתי ולפניכם התמונות....
צילמתי את התמונות האלה לפרוייקט צילום בעקבות "יום זכויות האדם" בבית הספר בו נתבקשנו לצלם את השונה בעינינו.
כששמעתי על הפרויקט, התעלמתי לגמרי מכך שנאמרה שם המילה "אדם".
מדוע רק האדם זוכה לזכויות ומותר לו להתעלל ולייסר את היתר?
התבקשנו לצלם את השונה בעינינו, את זה שמופלה. מיד עלתה בראשי תעשיית החי.
שאנחנו, בני האדם, אשר מתאפיינים באמפתיה ורחמים- הפכנו את בעלי החיים, חברינו הטובים ביותר, לעסק, למוצר, לפס ייצור, לתעשייה לכל דבר וכל מה שמשתמע מכך,
רק משום שאינם בני אדם כמוני וכמוך.
ידעתי שאני רוצה לצלם פרות.
יש לי קרבה רגשית מאוד מיוחדת לפרות... יש להן עיניים כל כך אנושיות, הזעקות שלהן חודרות כל כך עמוק.
לא חשבתי לרגע שאלך לצלם שחיטה, העיניים וכוח הסיבולת שלי חלשים מידי לזה, וגם במשחטות דואגים טוב טוב להסתיר את הרוע הטהור שמתרחש בין ארבעת הקירות ולא היה שום סיכוי שיתנו לי להיכנס ולצלם שם.
נסעתי לצלם ברפת.
הגעתי לשם ותיעדתי. תיעדתי את הרגלים החלשות של הפרות שטובעות בתוך הצואה של עצמן,
צילמתי את המספר שצרוב על גופן שמיד מעלה קונוטציה של השואה,
צילמתי את העיניים המפוחדות שלהן מלאות הזבובים שלא נותנים להן מנוח,
צילמתי את הורידים הבולטים על העטינים הענקיים שלהם שהתנפחו באופן מלאכותי על ידי הורמונים, הריונות מאולצים ויניקות בלתי פוסקות שהן נאלצות לגרור בכל כוחן על הרצפה.
הבטתי לעבר מקום ההזרעה, הרפתן סיפר לי שב11 תהיה שם הזרעה.
הסתכלתי על שתי הפרות התמימות שחיכו שם בלי לדעת שעוד מספר שעות יאנסו באכזריות באמצעות יד חשופה וצינור ברזל המוחדרים בעוצמה לתוך איבר מינן ויכפה עליהן הריון שבתומו ילקח התינוק שלהן מהן לנצח נצחים.
התקדמתי לעבר היונקיה. הו, יונקיה. איזה שם מתוק ושמח. מכפר לחלוטין על כל הכאב.
העגלים, מיד עם היוולדם, נלקחים ליונקיה. שם נמצאים בכלוב פצפון, שהוא בדיוק בגודל שלהם- מה שאומר שאין להם אפילו מקום לזוז. הם יכולים רק לשבת, לקום ולהוציא את ראשם הקטן מהחור הזעום שבכלוב בכדי לאכול מידי פעם קצת אבקת חלב מדוללת במים כי את החלב שמיועד להם אנחנו אוכלים עם הקורנפלקס שלנו בבוקר.
לאחר כמה חודשים בתא הצפוף הם נשלחים למפטמה, שם מאכילים אותם מזון מרוכז ומשמין בכדי שיעלו במשקל לקראת השחיטה הצפויה להם.
לאחר 7 חודשים במפטמה ישוסף גרונם והם ייתלו במהופך עד שירוקן מהם דמם ואנחנו נקפוץ עם חברים לBBB כי ביום ראשון יש אחד פלוס אחד.
בסופו של דבר, התמונה שנבחרה היא זו. תמונה של העגל ביונקיה.
כשנכנסתי לרפת והתקרבתי אל הפרות בכדי ללטפן הן נרתעו והתרחקו ממני, אך לעומת זאת כשהתקרבתי אל העגלים- הם קיפצו, שמחו, קירבו את ראשם אליי שאלטפם, ליקקו אותי.
גורים קטנים ותמימים שעדיין לא ידעו את הרוע האנושי.
הבטתי להם בעיניים התמימות והטובות שהולכות להכיר את הרוע והסבל מקרוב. שגורלם נחרץ כבר מראש, שתאריך גזר דין המוות שלהם נקבע להם עוד טרם נולדו.
זאת לא התמונה היפה ביותר בעיניי, אבל זו התמונה החזקה ביותר.
הכלוב הקטן הזה, הרגליים החלשות, המבט שחודר עמוק לעורקים- פשוט כבש אותי.
וזה בעיניי- השונה, האחר, המופלה.
הזכות לחיים אינה בבעלותה של בני האדם, הזכות לחיים שייכת לכל אחד הנולד איתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
|| Grace Kelly ||