אני אחת שמחפשת עבודה

אף אחד לא העביר לי שום שרביט אבל חשבתי על מה לכתוב,מה יכול להיות פעם ראשונה שלי.ולא הצלחתי, לא הצלחתי לחשוב.יש לא מעט פעמים ראשונות אבל אני לא זוכרת בוודאות איך הרגשתי.הכי התבקש זה הפעם הראשונה שלי כדודה.אבל זה כל כך שונה,כל הרגשה היא הרגשה אחרת אז אני אכתוב על הפעם הראשונה שהתחלתי לעבוד.על ההרגשה הזו שבמשך כל הזמן שלא עבדתי רצו שאני אעבוד במקומות שלא באמת רציתי לעבוד בהם.לא חשבתי שזה מתאים לי ולא חשבתי שזה מה שמגיע לי.הייתי נוסעת לכל מיני ראיונות ופשוט הרגשתי שזה לא זה,שאני כופה על עצמי את הדבר הזה.הפעם הראשונה שהבנתי שאני יכולה לעבוד כתור סייעת הייתה בשיחה שהייתה לי עם גיסי.הייתי אצלהם ושרציתי לחזור הביתה אחותי ביקשה ממנו שיחזיר אותי.אז תוך כדי נסיעה התחלנו ככה לדבר על כל מיני אפשרויות של מה אני יכולה לעשות ומפה לשם עלה הרעיון של להיות בגני ילדים.האחיין שלי נולד ויצא לי לא מעט לעשות (גם עכשיו,על האחיינית שלי) בייביסיטר אז ההצעה הזו מאוד קרצה לי.שחיפשתי עבודה כזו אני זוכרת שכל משרה כמעט רצתה ניסיון רציני של איזה שנה ומעלה ולי פשוט לא היה..אז חיפשתי איפשהו בעירייה ואני זוכרת ששלחתי קורות חיים אבל לא חשבתי שיחזרו אליי.גם שחזרו בהתחלה היססתי,לא ידעתי אם אני באמת רוצה את המשרה הזו או לא,אבל שבאתי לראיון אמרתי לעצמי שאני חייבת לעבוד,חייבת להגיד לעצמי שזה שלי.באותו יום אחרי הראיון התקבלתי.צייצתי על זה.גם באותו רגע לא באמת עיכלתי את זה אבל עכשיו,שנה וחצי אחרי אני עדיין לא מעכלת.לא מעכלת את זה שעכשיו במשפחה במקום להסתכל עליי עקום ולהציע לי הצעות ועזרות שלא עוזרות הם שואלים אותי על העבודה! על העבודה שאני עצמי השגתי בזכות עצמי.הרגשתי גם אז וגם היום את הגאווה הזו שיש לי שאני יכולה להגיד שיש לי עבודה.

זו הרגשה כל כך טובה.הרגשה שאני שייכת.