אני אחת שמחפשת עבודה

אני הבנתי מה הייתה בעצם הבעיה שלי.או בעצם מה הייתה או עדיין הבעיה שלי.שחשבתי שאני מאוהבת בהוא שעכשיו זה  דבילי לכתוב את השם שלו מרוב מבוכה שלי,זה היה קל.זה היה קל כי זה היה שם ולא הייתי צריכה להתאמץ לנסות לחפש.לא חשבתי על זה שאין לי עבודה,לא חשבתי על זה שזה עולם אחר ממני,הרגשתי שזה לפחות בהרגשה שלי אז היה הכי נכון.לא היה אכפת לי מכלום.הוא היה "זמין" והוא היה "נגיש".לא הפריע לי מי הוא ומה הוא.היום,עכשיו,אני יכולה להבין מאיפה זה בא.

זה בא כי אני יכולה להתאהב ממש בקלות.אבל מה זה להתאהב? אני התאהבתי ברעיון הכללי של האהבה ולא בכל מה שקשור וכרוך בזוגיות.במציאות אני פשוט לא רוצה ולא מעוניינת להתמודד עם זה.במחשבה,בפנים זה שם,זה עובד,אבל היישום עצמו זה משהו שקשה לי לחשוב עליו.אגדיל ואכתוב שזה גם רחוק ממני.

ולמה רק עכשיו? אז זהו,שתוך כדי ניסיון של להבין למה זה קרה לי הבנתי בעצם שאחת הסיבות שלא באמת הבנתי למה התאהבתי בבן אדם היה שבעצם הקלות של ההתאהבות הזו היא זו שגרמה לי להתאהב יותר ולא להבין שהמציאות היא גדולה יותר מהמחשבה.כל כך רציתי משהו שלא באמת הבנתי כמה זה היה יכול להזיק לי.

אני יכולה לכתוב או (לחשוב) שאני מאוהבת בכל מה שאני צופה בו בטלוויזיה אבל בת'כלס,אני סתם משתעשעת עם הרעיון.

איך יודעים שבא אביב?

הכל מסביב מתחיל להיות דביק

החזאי בטלוויזיה מוסר
שהטמפרטורות עולות ועולות

וצריך ללבוש בגדים קצרים

איך ידעים שהאביב מגיע?

פשוט.הפרחים פורחים

העלים שעל העצים נעשים ירוקים ורעננים

הקיץ הגיע

מזיזים את השעון קדימה

הגשם חולף ומפנה את מקומו לשמש

מוסרים ד"ש לחורף עד לפעם הבאה

איך יודעים שבא אביב?

מסתכלים סביב סביב

אפשר ללכת לים

לחבוש כובע ולמרוח קרם הגנה

לאכול ארטיק קרח

ולהינות מהקיץ שבא

איך יודעים שבא אביב?

החזאי בטלוויזיה מוסר

מעכשיו נהיה חם יותר

צריך להתכונן,לזרוק את הבגדים החמים

ללבוש בגדים קצרים

ככה יודעים שבא אביב

מסתכלים סביב סביב

פסח הגיע האביב כבר פה!

אני לא יודעת למה בכלל אני טורחת.באמת,אני מפחדת להתחיל משהו חדש,אני מפחדת להתקדם.

רציתי משהו אחד,קיבלתי משהו אחר.בעיה פה,בעיה שם,לגיטימי להתבאס,לגיטימי להרגיש שבא לי להרים

ידיים אבל זה כמו שוב פעם לתרץ לעצמי למה לא לעשות.

אני צריכה להחליט כמו שהחלטתי לגשת ללשכת התעסוקה וכן לנסות לדעת מה האפשרויות שלי להחליט

שאני מתקשרת לקורס,שאז מה אם הם לא שמרו על קשר ולא חזרו אליי אני זו שגם צריכה להיות אחראית

ולהרים טלפון ולשאול מה קורה.

אני כותבת וכותבת וכותבת את זה כל כך הרבה כדי להניע את עצמי שאני מקווה שכשאני אעשה את זה אני לא אצטרך לכתוב את זה שוב ושוב רק כדי להזכיר לעצמי שאסור לי לוותר.שלא צריך לוותר.על אף חלום.גם אם זה בהולד כרגע.

אני מרגישה שאני רוצה להרים ידיים ולהגיד שנמאס לי אבל אני לא יכולה.לא רוצה.אני לא רוצה שעוד פעם אני ארגיש כישלון ועוד פעם להיות חשופה לביקורת.אני פשוט לא רוצה.לא בגלל שאני לא יכולה להתמודד עם

ביקורת,זה ניחא,מי שנותן ביקורת זה החלק הפחות גרוע אבל שוב להרגיש ששופטים אותי ושוב פעם להרגיש תחושה של אכזבה וכישלון..זה יותר מידי.