אני אחת שמחפשת עבודה

גיליתי לאחרונה,או יותר נכון אני הבנתי,שלהכין את האוכל בבית זה הרבה יותר שווה מאשר אם אני אילך למסעדה

שסביר להניח שיש בה בדיוק את מה שאני יכולה להכין בבית ולשלם על זה לא מעט.אני לא אומרת לגמריי לוותר על מסעדות,כי כן,לפעמים אני עצלנית ואין לי את החשק הזה כל פעם לחשוב ולשבור את המחשבה על מה כדאי לי או לא כדאי לי להכין ולהתחיל לכמת את זה רק לאימא ולי אז אני מתפשרת על אוכל מבחוץ..אבל את היתרון של לעשות את האוכל בבית התחלתי ממש לאהוב ולהבין שהוא הרבה יותר בריא.כשאני לא עצלנית אני יודעת שעם קצת סובלנות וקצת סבלנות אני יכולה להכין מטעמים! אפילו טעימים יותר ולא פחות שווים.אני יודעת מה מרכיב כל מנה,אני יכולה לדעת מה פחות או יותר אני אוהבת ומה אני לא ואני יכולה לשלוט בכמויות.נכון שיקר מאוד פה ולא הכי פשוט,לא חייב להכין משהו מפואר,אבל אם כבר להכין אז את רוב המאכלים שאני אוכלת אני אעדיף להכין בעצמי בבית.אני עושה זאת לא מעט ואני גם מעלה תמונות של זה כדי להשוויץ.כי אין כמו להכין את האוכל בעצמי ולהתגאות בזה אחר כך.זה נותן לי הרגשה כל כך טובה שאני מכינה את האוכל בעצמי שזה בלי ספק נותן מוטיבציה להמשיך.

כמו שליהיא לפיד כתבה בעמוד הפייסבוק שלה שהיא רוצה להשיל מעצמה כמה דברים,אני גם רוצה.אני

רוצה להשיל מעליי כמה משקולות.

אתחיל בזה שאני רוצה קודם כל להשיל מעליי קצת מהטוב לב.אין לי כוח יותר להיות כל הזמן טובה ולהיות הכי נחמדה והכי מתוקה והכי הכי וכל הזמן להרגיש שמקטינים אותי.נמאס לי להרגיש שכל מה שאני עושה זה אף פעם לא מספיק טוב.אז אני רוצה פעם אחת ולתמיד לעמוד על שלי ולהראות שגם אני יכולה להיות "רעה" שצריך.שפעם אחת ירגישו שאני לא פראיירית.אני המון זמן מרגישה ככה ואני מרגישה צורך להשיל ממני טיפה מהטוב לב ולו רק בשביל להשיג טיפה כבוד בחזרה.אני רוצה להיות קצת חוצפנית ולא להרגיש אחרי זה רע עם עצמי ולהתנצל כאילו אני אשמה.

אני רוצה להשיל מעצמי את הצורך הזה של לקנא כל הזמן.מה שיש לאחרים לא חייב להיות שלי.נגיד,פעם שהיה לי את הטלפון הרגיל שלי ניסיתי מאוד לא לקנא באלה שיש להם אייפון.אמרתי לעצמי שאפילו שלי יש טלפון רגיל הוא בסדר גמור.הוא משרת אותי נאמנה ומה אני צריכה כמה אפליקציות או כל מיני דברים שיש לי אותם כשאני חוזרת הביתה למחשב..עכשיו שיש לי כבר את האייפון אני מקנאה באלה שיש להם גלקסי או אייפון 6..ואני אומרת לעצמי:עוד כמה זמן אני אסתפק פשוט במה שיש לי וזהו.אהיה שמחה.אז אני משילה מעצמי את הקנאה.את הצורך בכל הזמן לקנות מה שלאחרים יש.

אני רוצה להשיל מעצמי את הכעס.אני מלאה בכעס.עד לאחרונה אמרתי לעצמי שאני לא מאלה ששומרים טינה אבל מסתבר שכן.והרבה.כל כך סבלתי מזה ואני סובלת שאולי שאני חושבת על זה,אולי בגלל זה הבריאות שלי נפגעה.אני כל כך הרבה אוגרת בתוך עצמי ובסוף אני נפגעת הכי הרבה.אני רוצה ללמוד לשחרר דברים,להגיד לעצמי שמה שהיה היה וזהו,לא לחזור כל הזמן לעבר או לתת לעבר להכתיב לי את הדרך קדימה,זה כבר כל כך לא בריא לי שאני אנסה אולי השנה פחות להיות כעוסה.

אני רוצה להשיל מעצמי את הרגשנות יתר.זה לא שאני רגישה כמו שהייתי פעם שזה היה מכל דבר הכי קטן שאמרו לי.לדוגמה:אם היו צוחקים איתי,הייתי נעלבת,הייתי נפגעת,אפילו נגיד אם זה באמת סתם היה בצחוק.הייתי רוצה לצחוק אבל גם לדעת להחזיר ולא לפחד מהתגובה.שאם אני צוחקת עם אנשים והם לא מבינים את זה אז לא ישר להגיד סליחה אלא להגיד לעצמי שזו בעיה שלהם שהם לא מבינים את הצחוק שלי.הייתי גם רוצה להפסיק לחשוב שאם פוגעים בי וישר אחרי זה מתנהלים איתי כרגיל כאילו כלום אז לא לוותר ולתת להם את התענוג.לא לתת למחמאות להשכיח.שזו מאין סתירה של הכל אבל הייתי רוצה פחות להיראות פגיעות.

אחרון חביב,אני רוצה להשיל מעצמי את התדמית שלי בפני עצמי.אני יותר מידי שופטת את עצמי ומאמינה לכל דבר,שאני רוצה שלמרות כל העליות והמורדות שלי אני רוצה לקבל את עצמי כמו שאני.להגיד לעצמי :אני לא מושלמת אבל ככה זה הכי מושלם.

ולסיכום :שתהיה שנה טובה ומתוקה,ברוכה ומלאה בהצלחה ועשייה!

זה יכול להשימע מצחיק אבל הדבר היחידי שיכול לגרום לי ללילה לבן זה... ג'וקים.ברגע שאני קולטת אותם

אני חייבת לדעת שהם חוסלו.אחרת אני לא מסוגלת להירגע,אני נכנסת לחרדת אם לא.בזה הרגע אני תפסתי שניים.בהתחלה חשבתי שהאחד שתפסתי זה אותו אחד שברח והתחבא לי לפני כן אבל מסתבר שהם היו שניים.פאקינג שניים!! את הראשון הצלחתי לתפוס אבל את השני לא ואני כולי חרדות מהידיעה שמספיקה לי

שיש את אותו אחד הזה שעוד חופשי ושלא הצלחתי לתפוס..הכי מעצבן זה שאני מרגישה ממש על הפנים.כל השבוע הרגשתי לא טוב.הלכתי לרופאה שנתנה לי לעשות בדיקות,אבל עד שאעשה אותן,כי המעבדות של הבדיקות סגורות עכשיו,אני מקווה שלפחות אולי ארגיש טיפה יותר טוב..וכל זה מעצבן אותי כי עכשיו הג'וק הזה חופשי ואני לא יודעת אם ללכת לישון או לא לישון בכלל...אוף! שונאת ג'וקים!!!

השמיים הם לא הגבול שלי

אם אני שמחה ומחוייכת

אז אני יודעת שהכל בסדר

אם אני יודעת שהכל יהיה טוב

אז למה בכלל מראש להכניס את עצמי לדיכאון

אם אני לחוצה ומתוחה

עצבנית ולא רגועה

עצובה וקצת לא מרגישה במיטבי

אני יודעת שיש לי על מה לעבוד

כשאני ביקורתית כלפי עצמי 

כשאני מנסה למצוא בעצמי מה לא טוב

כשאני חושבת שאולי לפעמים הגזמתי

אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה לשנות בי

אני לא יכולה לא להיות אופטימית

אם הכל בסדר אז אני מרשה לעצמי לחייך מאוזן לאוזן

כי היי,שנה טובה החלה עכשיו

אז למה לא לחשוב אופטימי

אני בריאה ואני מאמינה שכל עוד האופטימיות נמצאת בי

אני לא משנה אותה

כי אני מאמינה בעצמי

שכל עוד אני חיובית

השמיים הם ממש לא הגבול שלי

ושום רופא (הומאופתי) לא יגיד לי אחרת