אתמול התעמתתי עם אנה, החברה הכי טובה שלי. כשאמרתי לה שאני הולכת עם קיילי, היא אמרה שאמרתי שאני הולכת איתן. אז לא, אני לא הולכת איתכן. אמרתי לה שגם היא לא באה איתי, והעלתי את הנושא הכאוב הזה של החתונה והיא סיפרה את הצד שלה. היא אמרה שהיא מצטערת על זה שהיא גרמה לי להרגיש ככה ופשוט לא הגבתי. לא ידעתי מה להגיד. חיכיתי יותר מדי זמן ולא דיברתי והכול התפרץ ברגע. אני פשוט שונאת את הגאווה שלי. זאת התכונה הכי אנוכית ויהירה אצלי.
אתמול היה כיף. ראיתי אותו שוב פעם ופשוט לא נתתי יחס. לא צריך להיות לי אכפת בכלל מה הוא חושב עליי. רוצה לדבר איתי? יותר ממוזמן.
היום, ויתרנו פעם נוספת על המתמטיקה ושיחקנו בגלגל המזל על הלוח. היה כיף, וגיליתי שאנה מקשיבה לדברים שאני מספרת, כי היא זאת שגילתה את "אשתו של הנוסע בזמן" ו"אלף שמשות זוהרות" בספרים. סיפרתי לה שהורדתי את הסרט "מחכים לנצח" והיא התרגשה כל כך. כאילו לא התווכחנו בכלל אתמול. כאילו כלום לא קרה וטוב שכך. היינו קרובות יותר משהיינו לפני חודש, וזה היה כיף.
צפיתי בסרט הזה היום, והוא היה פשוט מקסים. ממש גרם לי להזיל דמעות ואין הרבה סרטים שמסוגלים לכך. הבנתי מהסרט שאהבה יכולה להימשך לנצח. הלוואי והייתי מוצאת מישהו כמו ויל, כל כך חמוד ותמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Maple